באמצע שנת 1998 הייתי בדרכי לעבודה. יום עבודה רגיל עמוס פגישות, טלפונים. משהו שאני עד היום לא יכולה להסביר אותו גרם לזה שבצומת הרמזורים קרליבך, אני פניתי ימינה במקום שמאלה, ומצאתי את עצמי מול קופת חולים, סניף של קופת חולים שלי, הולכת בלי להבין מה אני עושה, יורדת במדרגות ל"רנטגן" ומבקשת צילום ריאות. עד היום כשאני חושבת על זה, לא ברור לי למה עשיתי את מה שעשיתי. מה גרם לי לעשות את מה שעשיתי. יומיים קודם לכן הייתי אצל רופא המשפחה והוא במין חיוך כזה מסכם אמר לי שאני בריאה לחלוטין, וזה תחושות החולשה שלי, הם תוצאה של מתח. הוא שלח אותי לפסיכולוג על רקע של "סטרס", מה שנקרא בעבודה. דבר מוזר קרה כשיצאתי מחדרו, הוא נפנף במעטפת צילומי רנטגן שהייתה לו על השולחן ואמר לי, ואני לא אשכח את המשפט הזה: "תגידי תודה שאת בריאה ושמצבך לא כמו של זה שהיה כאן לפנייך ואלה הצילומים שלו. נתגלה לו סרטן ריאה!" לכאורה מקרה, ולכאורה בכלל לא שייך. יומיים אחרי אני כמו שאמרתי, מצאתי עצמי למטה ברנטגן של קופת חולים מאוחדת ברחוב שפרינצק, וביקשתי צילום רנטגן והמילים יצאו לי מהפה וגם ביקשתי שהרופא יראה אותי לאחר מכן. עשיתי את הצילום והרופא קרא לי לאחר מכן, לא מאותן סיבות שאני חשבתי. הוא קרה לי, כי מה שהוא ראה בצילום היה מחריד! הוא ראה ברֵיאות שלי- אישה בת 36, גידול ממאיר! והוא קרא לי לחדר בעצם כדי איכשהו לבשר לי את הבשורה.
ישבו שם שלושה רופאים, ואחת מהם הייתה רופאה רוסייה שרצתה לעשות לי שיקוף נוסף וכשהיא הכניסה אותי לחדר היא חיבקה אותי ואמרה לי, שכשבן אדם חולה הוא צריך להיות חזק. אני עוד לא הבנתי למה היא מתכוונת, לא הבנתי, מה זה נקרא כשבן אדם חולה, ובוודאי לא חשבתי על המחלה.
מכאן התחיל תהליך מהיר מאוד ואינטנסיבי בתוך קופת החולים כדי לארגן לי "סי טי" ובדיקת רופא מומחה, עוד באותו יום. עליתי למעלה לקומה העליונה וכל הגוף שלי רעד. התקשרתי לאחותי הקטנה ובלי להכניס אותה לפאניקה ביקשתי שתבוא לתל אביב, ואני אמרתי לה שתבוא ל"סינמנטק" ולא לקופת חולים כדי שלא תיבהל. כשעמדתי בחוץ וחיכיתי לה, ידעתי בתוך תוכי שמהיום החיים שלי הם לא אותו הדבר. לא ידעתי מה, לא ידעתי מה יש לי, אבל ידעתי שמכאן אני לא הולכת הביתה וממשיכה בשגרה. אחותי הגיעה, הלכנו להתפנות, בשבע בערב ישבתי מול רופא שאמר לי שיש לי סרטן ריאה ושאני חייבת לנתח את זה. אני זוכרת שבאותם רגעים חשבתי לעצמי, כל הגוף שלי רעד, מה עושים? מה עושים בשם ה'? מה עושים? באותו הלילה אף אחד במשפחה לא ישן, לא אני ולא אחותי. קשה להיזכר ברגעים האלה. אבל באותו לילה, כבר באותו לילה קמתי מהמיטה כמה פעמים וצעקתי: "אלוקים! תודה רבה, תודה רבה שהצלת אותי." אפילו אז בתור אישה חילונית ידעתי שנעשה לי כאן נס, שהגעתי בדקה ה- 90, שאני לקופת חולים הזאת לא הגעתי, כי המערכת הרפואית עקבה אחרי ודאגה לי והייתה אחראית עלי. אני לקופת חולים הזאת הגעתי, כי מלאך אלוקים הסיט לי את ההגה ושלח אותי לאן שהייתי צריכה להיות בו. זה היה הניצוץ הראשון בשבילי להבין ששום דבר הוא לא מקרה. אבל לא התעוררתי! עדיין לא התעוררתי!
מכאן הלכתי לניתוח, אבל אז כבר הלכתי עם תהלים, התפללתי לקב"ה. עברתי שבעה מדורי גיהינום! ניתוח, כאבים איומים, עוד ניתוח, כימותרפיה, הקרנות, אנחנו מדברים על תקופה של שנה וחצי, מיוני 1998.
במהלכה של אותה שנה מצאתי עצמי חושבת הרבה מאוד על הקב"ה. מצאתי את עצמי שברגעים כאלה כשבן אדם נמצא כל כך למטה, אז במה יש לו להיאחז? כל החוכמה החילונית הייתה בשבילי כמו חוט תפירה שזורקים לטווה. לא היה בה כלום. ברגעים הכי קשים נאחזתי בו. ברגעים הכי קשים שלי כשחשבתי על הדברים הכי נוראיים, והמחלה הזו מעמידה את הבן אדם בגבול החיים והמוות, והוא לא נמצא במקום הבטוח, בחממה הזאת של, אני כוחי ועוצם ידי. פתאום הבנתי שזה בכלל לא משנה מה אני אעשה, אני אמכור את הדירה שלי, אני אשלם מליון דולר... לא משנה מה אני אעשה, שום דבר לא יכול להציל אותי מזה, רק כוח עליון! ההבנה הזו התגבשה בי כל הזמן, אבל אני עדיין לא ראיתי, חיפשתי... כל מיני חברים הציעו לי מדיטציות, "הודו", "קרישנה", "מישנה"... אני דחיתי את זה. לא בשכל, בנשמה. הייתי קוראת דף מהספר- לא מתחברת, עושה מדיטציה- לא מתחברת, בולעת כדורים סיניים ולא מתחברת. הרגשתי שלא מגישים לי עזרה אמיתית, לא מגישים לי עזרה.
אני ממשיכה מהסיפור הזה וחוזרת קצת אחורה, כי באותם ימים התחלתי לחשוב ולהבין שיש משהו בנשמה שלי שהוא אחר, נשמה יהודית.  היו לי הרבה שעות לחשוב. נזכרתי שהייתי ילדה קטנה, תמיד הסתובבתי ושאלתי את עצמי, מה יש כאן? בעלים, בפרחים, בעצים, בחתולים, מי עשה את זה? אני זוכרת שהמודעות שלי ליֶצֶר הזה של השאלה הייתה תמיד שם, איך בן אדם יכול להיוולד לעולם הזה ולא לשאול מי אחראי? נשמה יהודית... למדתי בכיתה א' בבית ספר דתי, כי אני ביקשתי ללמוד בבית ספר דתי, זאת אומרת שאני חושבת על זה, מה ילדה קטנה בכיתה א' שחוזרת הביתה ואומרת לאבא ולאימא: "תדליקו נרות שבת ואל תדליקו אור בשבת!" ההורים שלי מזכירים לי את זה, אני כבר לא זוכרת, הרבה קליפות מאז אני התכסיתי, אבל בתור ילדה אני זוכרת שהיה חשוב לנשמה שלי שבת! נסעתי להונג קונג לפני שחליתי, זה היה בפסח עם אחי ועם אחותי. אני חיפשתי בכל מקום בית כנסת לעשות בו "ליל סדר", ולא הייתי דתייה, אבל היה חשוב לי "ליל סדר", והיה חשוב לי לקנות חבילת מצות ב- 100 דולר בהונג קונג ולא לאכול שם באף מסעדה וכך עשיתי. לאורך כל החים היו לי איתותים, איתותים של נשמה יהודייה, אבל אני לא שמתי לב, לא שמתי לב. ואז באה המכה! באותה השנה שבה חליתי העסק המשפחתי התמוטט, עם הפסדים של מאות אלפי שקלים. אימא שלי יצאה לפנסיה, אבא שלי חלה בסוכרת, ואני חליתי בסרטן!!
זה לא יכול להיות מקרה! משפחה שכל החיים חייה בשלווה וחשה מוגנת, בבת אחת, אז כבר ידעתי שהקב"ה רוצה מאיתנו משהו. זה לא יכול להיות! לא יכול להיות שאחי יפשוט רגל, ימכור את החנות, יקים עסק, יפשוט את הרגל, אחותי תעזוב את העבודה. לא היה מקום שלא נגעו בו הצרות, לא היה מקום! והקש ששבר את גב הגמל, הייתה המחלה שלי.
במחלקה האונקולוגית בבית חולים בילינסון, אתם צריכים לראות מה קורה שם. יש צד אחד של העולם שיושב בבתי קפה ולא מבין שיש צד שני של העולם בבתי חולים! אני שחגגתי כל החיים שלי, מצאתי את עצמי חלק ממחלקה אונקולוגית! בת 36, שוכבת עם אינפוזיה בוורידים, פותחת ספר תהלים ומבקשת מכל החולים להתפלל איתי... זה מה שהיינו עושים כשהיו מזריקים לנו את הרעל לוורידים. אתם צריכים להבין שאנחנו בשר ודם! היום אנחנו שם, מחר אנחנו שם...
אני הייתי בריאה עד לא מזמן. לא ידעתי להעריך את זה, מה זה לקום בבוקר בלי ללכת לרופא. אף פעם לא אמרתי תודה! פשוט לא הבנתי! חשבתי שמגיע לי לקום כל בוקר ככה. לא הבנתי מה זה לחיות בלי ללכת למחלקה האונקולוגית, ולא הבנתי מה זה נקרא להגיד תודה על זה שאני אוכלת בלי שיהיו לי בחילות מהחומרים הכימותרפיים. תודה רבה על כל הדברים האלה לא ידעתי להגיד. בן אדם צריך להגיע לבית חולים, ושיכניסו לו רעל לוורידים, ושישברו לו את העצמות בניתוחים, כדי שהוא יבין שאם הוא אוכל והוא מרגיש את הטעם של התפוז, ואין לו בחילות, הוא צריך להגיד מליון פעם- תודה רבה! אבל מצאתי את עצמי כבר מתחילה לקרוא תהלים יחד עם כל החולים, וכל החולים יחד איתי, מי מאמין, מי חובש כיפה, ומי לא... היינו קוראים תהלים. לפעמים האחיות אפילו היו מסתכלות ואומרות: "איזה יופי! איזה יופי!" בלילות הייתי שוכבת במיטה ומדברת עם בורא עולם, בלי להבין, בלי לדעת, עוד לפני שחזרתי בתשובה. הנשמה שלי הייתה צריכה את זה. זה לא השכל, לא המחשבה, לא האינטרסים, לא כי אמרו לי: "לך תדברי עם פסיכולוג!". הלכתי לפסיכולוגים, הם לא עזרו לי. שמעתי אותם אומרים לי שֶיַדם קצרה מלהושיע... פסיכולוגים. הייתי אומרת להם: "אתם יכולים להבטיח לי שאתם מאמינים שאהיה בריאה? מאמינים "... הם אמרו לי: "לא!" אז איך אני אטופל אצל פסיכולוג שהוא בעצמו לא מאמין בי?!
בלילות הייתי שוכבת לישון ברגעים מאוד קשים. אני לבד, אימא שלי לא מחזיקה לי את היד, הרופא איננו, אף אחד לא איתי, אני לבד, ועל מה אני חושבת? על הקבר!! על המוות!! שאני לא רוצה שהנמלים יאכלו אותי, שאני רוצה לחיות!! רוצה לחיות!! אבל איך עושים את זה? איך עושים את זה? כלום לא עוזר, כלום! התחלתי לדבר, מה שנקרא כמו משוגעת, התחלתי לדבר במיטה איתו. קראתי לו, "אבא" ,קראתי לו "חבר", קראתי לו "הקב"ה", לא היו לי מילים... לא ידעתי איך לקרוא לו. אמרתי לו: "בבקשה, תעזור לי!" הרופאים לא יודעים כלום, הם לא יודעים כלום, תאמינו לי! אחד אומר כך, והשני אומר אחרת...זה היה נורא, זה היה נורא פתאום להרגיש חסר ישע. כל החיים חייתי מתוך הרגשה שאם יש בעיה הולכים לרופא, או לעורך דין. תמיד יש מישהו מ"למעלה" שמסדר את העניינים. אבל פתאום הבנתי שמעל כל אלה יש עוד מישהו... שהוא לא הם. עוד מישהו שאיתו רציתי לדבר. והתחננתי, והקשיבו לי... "אבא!", אמרתי לו, "אבא! אתה אבא של כולם, אתה אבא של אבא שלי, אתה אבא של אימא שלי, בבקשה תקשיב לי!" ופתאום גם ביקשתי שיסלח לי. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני צריכה לבקש סליחה: "תסלח לי! בבקשה תסלח לי! תגיד לי מה אתה רוצה ממני, רק תגיד לי מה אתה רוצה ממני. מה עושים? לאן ללכת?" לא ידעתי כלום. אין! אין! לא שומעים בת קול, אין! מי אומר מה עושים? ככה לילות שלמים... מתעוררת, חושבת על הקבר... ומדברת, ממש מדברת! היו פעמים שצעקתי, היו פעמים שצרחתי... לא ידעת עם מי אני מדברת, פחדתי לדבר. שעות רבות דיברתי. לאט, לאט זה הפך להרגל. הייתי מדברת רק איתו, והיה משהו בשתיקות האלה שבהם אני הייתי מדברת שהרגשתי שיותר מקשיבים לי מכל מה שהקשיבו לי אי פעם. לא עמד מולי אדם, לא ראיתי אוזן ששומעת, אבל ידעתי שמקשיבים לי, יותר מכל מה שאי פעם הקשיבו לי, וידעתי שאוהבים אותי, יותר מכל מה שאי פעם אהבו אותי. הרגשתי את זה בעצמות, הרגשתי את זה. וכל דבר ודבר שקרה לי, ראיתי איך מישהו עוזר לי.
הלכתי לעשות צילום. בטעות הטכנאי ירד שני ס"מ למטה וגילו גרורה... בטעות! זה לא בטעות. זה הוא שהקשיב לי. אם לא היו מגלים אותה, לא הייתי כאן היום! אז תגידו לי! תגידו לי, אף רופא, הטובים שביותר, הייתי אצל הטובים שביותר- לא עשה בשכלו את מה שכביכול הטעויות עשו- בלי שֶׂכֶל כביכול.
בשנה יש 365 ימים. יש גם 365 לילות. יותר משנה, ויותר מ- 400 לילות דיברתי איתו. ופתאום התחלתי לשמוע! התחלתי פתאום לשמוע, כאילו הקשיב, והקשיב, ופתאום התחלתי לשמוע. אלה לא היו מילים, ולא בת קול, אבל היה משהו בתוכי שדיבר שידעתי שהוא לא שלי. ידעתי שאלה תשובות, ולמרות כל הצער ידעתי שאוהבים אותי. אף פעם לא הרגשתי מוזנחת, או זנוחה. ידעתי שזה לא קרה לי סתם, ידעתי. הייתי על זה מוכנה להישבע! הרופאים אמרו לי שזה בגלל זה, ובגלל זה, אבל אני ידעתי שרק בורא עולם אחראי לזה! הוא נתן, הוא יודע. ידעתי. ומאיפה היה לי השכל לדעת את זה? מה אני מבינה בזה? אבל היה לי את היכולת לדעת הינה פתאום, כי הוא עזר לי. ואז שמעתי, שמעתי וראיתי  שנמצאים לידי, שמעתי שאוהבים אותי, הבנתי שמכאן אי אפשר להמשיך באותה הדרך! ידעתי שלא יעזרו, לא התרופות ולא הניתוחים אם אני לא אשנה את הדרך. ידעתי! ידעתי ששינוי חייב להגיע. כאב לי, למה הייתי צריכה להגיע לזה? למה צריך צלקות וכאבים בשביל להגיע... למה לא לעשות את זה לפני... כשהכול עוד טוב. להתחיל לחשוב, מה אני? למה אני כאן? מה באמת המטרה? למה לעשות את זה בתוך בית חולים עם כדורי מורפיום להרגעת הכאבים? למה? למה לחכות? אין זמן! לא הייתי צריכה לחכות כל כך. הייתי צריכה להבין ממזמן את הרמזים, והוא נתן לי רמזים! נתן לי רמזים, רק לא ראיתי. אמרתי: "שטויות! זה לא פרקטי! זה לא הגיוני! זה לא מסתדר! אני בת תרבות מערבית מודרנית! אני אשת עסקים! מי מתייחס לרמזים כאלה בכלל!" אבל הוא נתן לי רמזים...
הדברים התחילו להשתבש כבר הרבה לפני, אבל אני חשבתי שאני אחראית, שאני יודעת מה טוב, שאני אסדר את הכול, וכל כמה שתכננתי, שהתארגנתי- הבלגן נהייה עוד יותר גדול. למה לחכות? אתם מבינים שכל יום שאתם הולכים לבית חולים זה נס? ואתם חותמים שבאותו יום רביעי בחודש יוני ב- 1998 בבוקר אני ידעתי בערב שככה יהיה? אתם חושבים שיש הודעה על זה? אין שום הודעה! פתאום בשנייה הבן אדם מרגיש כמו ג'וק שדרכו עליו וזהו! זהו! בבוקר ה- 10 ביוני, 1998 היו לי הרבה תכניות לנסוע לחו"ל ופגישות עסקיות. בערב ה- 10 ביוני 1998 כל התכניות שלי השתנו! אני ב- 9 ביוני 1998 לא ידעתי שזה מה שיביא את יום המחר. אף אחד לא יודע. אז אין זמן יותר זמן, ברוך השם, כי עכשיו זה הזמן הכי טוב, כי אחר כך יכול להיות מאוחר, אחר כך יכול להיות בתי חולים, אחר כך יכולים להיות לילות ארוכים שלא נגמרים... אני מתחננת! אל תגיעו כל כך רחוק עם הסבל בשביל להבין, כי תאמינו לי, מניסיון, שכשבן אדם מגיע הכי נמוך שאפשר, שום דבר מה"כלים" שכביכול עומדים לרשותו לא עוזר לו. רק הקב"ה. יש מחלות שהן מעל לרופא, יש מחלות שהן מעל בתי החולים. יש מחלות שהן מעל לכל הידע שיש לרופאים. אני ב- 9 ביוני, 1998 הייתי מוכנה לשים את ידי על כל ספר, שלי זה לא יקרה... מה אתם חושבים, יש מישהו שיכול לבוא ולהגיד שהוא מעל לסטטיסטיקה? אין אף אחד כזה! פתאום גיליתי שכל בית בישראל סובל את הייסורים של המחלה הזאת, ועוד רבות אחרות.
אז התקרבתי לאבא, וחיבקתי אותו, הורדתי את הראש ואמרתי: "אני אהיה ילדה טובה! אני חוזרת הביתה! אני חוזרת למה שסבא שלי וסבא של סבא שלי בדרך שהם היו בה. אני אלמד את החוכמה הזאת. אני חוזרת הביתה!" אתם יודעים שלחזור בתשובה זה כמו לקבל מתנה? למרות כל הייסורים, כשהאור מגיע זה כאילו שדופק בדלת אליהו הנביא ומביא חבילה מלאה אור, אור עצום, אור ענק ואומר: "קחו!" זה לא דבר פשוט. היום הבכי והדמעות הם בצד האושר, כי היום יש לי את אבא. יותר טוב להיות חולה וקרובה לאבא, מאשר בריאה ורחוקה ממנו... היום יש לי את אור פניו.
ואני רוצה להגיד לכל מי שמוכן לשמוע אותי, שתודה רבה שחליתי! "תודה רבה אבא!" כי אם לא הייתי חולה, אף פעם לא הייתי בוכה, הייתי ממשיכה עם השטויות, והחיים עוברים, זה לא משנה, עוד יום ועוד יום, מה הטעם? מה הטעם שיבוא העשיר ביותר, והכרתי אותם, המצליח ביותר, והכרתי אותם, ויספר לי שהוא חווה אושר עצום. כמה כסף שלא יהיה להם וכמה מכוניות שלא יהיו להם- אף אחד מהם לא חווה אושר יותר מ- 5 דקות רצוף!! הם קוראים לזה "פיקים", אבל אני שזכיתי להכיר את בורא עולם, גם במחלות, גם כשהצלעות כואבות, גם עם הכדורי מורפיום- אני מאושרת לראשונה בחיי באמת! זה פשוט לא להאמין... זו זכות גדולה. זה לא פשוט שמלך, בורא עולם מלך- פותח בפניך את השערים. זה לא פשוט! לא כל אחד יכול להגיע לארמון הזה. צריך להבין את זה שזו זכות, שאף אחד לא עושה טובה, צריך להגיד תודה אם פותחים לו את הדלת. אף אחד לא עושה טובה. להכיר את בורא עולם- זה רק לטובתך! רק לטובתי! זאת מתנה שאני קיבלתי, לא מתנה שאני נתתי. והיום בעזרת השם אני מבינה את משמעות המשפט: "ברוך שלא עשני גויה". והיום ברוך השם, אני לא רוצה להיות, לא בפריס, לא בלונדון, אני רק רוצה שהשם יזכה אותי לעולם לא לעזוב את אדמת ארץ ישראל. אין לי שום בקשות אני לא רוצה כסף, אני לא רוצה בית יפה, אני רוצה בנים תלמידי חכמים!! אני רוצה לעבוד את השם!! עכשיו שאני יודעת מה הם החיים, אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות!! ואני מתחננת לבורא עולם שייתן לי הזדמנות, עוד תפילה, עוד ברכת המזון, עוד שבת... זה הכיף שלי! בבקשה אדון עולם! אדון עולם אשר ברא, בטרם כל יציר נברא... תן לי חיים! תן לי חיים להכיר אותך טוב יותר!
יום שישי, עוד מעט כניסת שבת, ואני מקליטה את הקלטת הזאת, ובעוד יומיים אמורים לנתח אותי, כי הגידול חזר שוב. אני עדיין לא יודעת מה אני אעשה. אני עדיין מבקשת מבורא עולם שיציל אותי... כן! אני מתוך מחלתי מדברת אליכם! אני מקווה ומתפללת שהמצב ישתנה. בינתיים אנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה, וזה גם כתוב בתהלים: "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"... בינתיים מתוך כל הבעיות והכאבים זה מה שאני רוצה לעשות! מבקשת מכל אחי ואחיותיי היהודים להתפלל עלי שאחיה, שאחיה כדי שאוכל להגיד את תהילתו ולזכות את הרבים, כי אין זמן! אנחנו מעכבים את משיח צדקנו, ולא היינו רוצים בבוא היום לעמוד מלאי בושה מול בורא עולם, ולהגיד שבגללנו משיח בן דוד מתעכב.
שְׁמי חייה עירית בת פלורי , ואני, חייה עירית בת פלורי מבקשת שתתפללו עלי... מי יודע, מי יודע- התפילות שלכם יעלו לשמיים, מי יודע תפילה של מי תפתח שערי רחמים!! והקב"ה יעזור, יעזור לכולנו. תאמינו לי, הוא קֵל רחום וחנון, למרות הכול, והוא עוזר גם לי. גם להיות חולה צריך מזל!!
ומאז שאני בעלת תשובה אני מרגישה בעלת מזל... כל כך הרבה חסד, כל כך הרבה חסד יש ברחוב החרדי בבני ברק! כל כך הרבה אהבה! מישהו הראה לי שהרמב"ם כתב על בעל תשובה: אמש היה זה סמוי, מרוחק, משוקץ לפני המקום, והיום הוא אהוב וחבור וידיד וקרוב. היום אני אהובה, חברה, ידידה וקרובה.
אני מאחלת לכם שתזכו לזה...
אמן, בעזרת השם, כן יהי רצון!