מסעוד, אדם פשוט ותמים, שלא הקפיד בקיום מצוות כהלכה, אך היה מרבה בעשיית חסד עם החיים, וחסד של אמת עם המתים.
בזכות דאגתו הרבה לזקנים למות בכבוד, לאחר שלקה בליבו ומת מוות קליני, חזר לעולם הזה, להתריע בפנינו כיצד עלינו לנהוג על מנת שנזכה להגיע לעולם הבא, מתוקנים.
 
 
"אני מסעוד אשר חיים. נולדתי במרקש. הגעתי ארצה. בהיותי קטן, מאז נפטרה מרת זקנתי, עליה השלום המשכתי ב"חברה קדישא", הן בבתים של האנשים עם החולה הגוסס עד הפטירה שלו... לא אכפת לי יום, לא אכפת לי לילה, עד שקוראים לו 'קריאת שמע', ומשם עושים את מה שעושים.
בשעה עשר וחצי קיבלתי כאב עז וסחרחורת, סחרחורת... כל הראש שלי מסתובב. אמרתי: "ריבונו של עולם! מה קרה לי היום? אני לא יודע מה לעשות"; אמרתי: "ריבונו של עולם, תציל אותי!" "יא בר יוחאי", אני צועק, "יא בר יוחאי". אני רואה את האצבעות שלי עם היד הזאת, אני רואה אותם כאן... כולה כחולה! הלכתי למכלוף אחי. אמרתי לו: "מכלוף! תרוץ, קח אותי לקופת חולים".
(מכלוף): "הסתכלתי עליו, ראיתי שהוא מתחיל להזיע והוא תופס את הצד".
(מסעוד): "הגעתי לקופת החולים, הכול נעלם! אין כלום, לא כאבים, לא שום דבר. נכנסתי, אבל מה, הסחרחורת, איך אומרים, משחקת עלי. אמרתי: "זהו היום, זה היום האחרון שלי! אני לא אעלה במדרגות, אני אעלה דרך המעלית". הזמנתי את המעלית למטה, לחצתי על שתיים, ואני רואה שכבר אין לי אוויר, אין לי כוח לדבר, אני רואה שהכול שחור, שחור לגמרי, כבר המעלית עלתה וירדה. אני לא רואה כלום. אני רואה... ופה מתחיל הסרט שלי, המכה שלי מתחילה פה!
 
אני רואה בן- אדם, מה אני אגיד לכם, גובהו גבוה, גלימה שחורה, הוא מסתכל עלי בעיניים עמומות ככה. הוא צועק לי: "בוא! בוא!" אני כולי רעדתי במעלית. אין לי אף אחד! אמרתי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" אני רואה, העיניים שלו, הפנים שלו, הגלימה שלו שחורה. הוא מסתכל עלי בעיניים יוקדות אש, בעיניים יוקדות אש. הוא נתן לי שתי "טיפות" בחרב קטנה עד לפה, עד לפה (ליד). הוא מכניס לי אותה בגרון, בפה שלי, ככה באכזריות... שמה כבר לא היו לי הידיים. הרגליים כבר לא מתפקדות, נפלתי שמה!
ואז, מקומה שנייה עוד פעם נפתחה הדלת, הכניסו אותי... עשו לי את האק"ג, ואז כבר קיבלתי התקף לב".
 
(מכלוף): "ואז אני מסובב את הראש ומסתכל עליו, אני רואה אותו- הפך את העיניים. באותו רגע תפסתי את הרופא, אמרתי לו שהוא מת, 'תראה, תסתכל עליו'..."
(מסעוד): "פה הייתה לי הפרידה קשה מהגוף, קשה הפרידה מהגוף כקריעת ים- סוף. לא יכולתי לעשות נשימות בלי הנשימה, ואני עכשיו עולה, אני עוזב את הגוף שלי למטה, ואני עולה למעלה... איזה דבר, אני רואה את כולם, את כולם אני רואה, קופת חולים מלאה מפה לפה, אני מעל הגוף שלי, הגוף שלי למטה. התחילו לעשות "מכות", מכה ראשונה... כל מכה שעושים אני מרגיש את הגוף שלי למעלה...מכה... אחרי זה עוד מכה, ואני צועק להם: "תעשו טובה, לאט לאט, לאט לאט". אני רואה את ד"ר בוריס עם חלוק לבן והוא עושה זריקות, מכניס מחטים, כל אחד עושה... הפרה מתה! כל אחד בא עם הסכין שלו והם מנסים לעשות לי החייאות. הראשונה, השנייה, השלישית, רביעית, חמישית, שישית... שום דבר! שום דבר! בשישית קבעו שהלכתי!
בדיוק הרב ניסים ייזכר לטוב, הגיע בדחיפות, כי דיבר עם מכלוף. אמר לו: "מה אני שומע היום?" אמר לו: "תבוא מהר!" הוא בא, עזב את הכול, הרב ניסים שיבדל לחיים טובים ולשלום, ראש העיר של היום. (מכלוף): ד"ר נדים יצא, הרב ניסים נכנס, ד"ר נדים אומר לאחותי ולאחי, ואני לא רוצה לשמוע, לא רציתי לשמוע כלום. אז הוא אומר להם: "תשמעו! ניסינו הכול, 45 דקות אנחנו מנסים, לא הצלחנו!" ככה במילים האלה, 'לא הצלחנו', הלך!'. והמילה הזאת, 'הלך', והמילה של הרב ניסים: "תנו עוד מכה!", זה באותו רגע! המכה שהוא נתן, ד"ר בוריס, אתה שומע מהחדר: "יש דופק! הדופק חזר!", וכל החדר, אתה ראית כאילו הייתה צעקה גדולה ששמעו שצעקו שהדופק חזר".
(מסעוד): הם התחילו לצעוק: "יש דופק", אני מפה עוזב את העולם . פה אני ממשיך. רוח! אבל איזה רוח, איזה רוח, רוח אביבית. עד שאני מגיע לאיזו מנהרה קטנה... אוי! עכשיו כאילו אני רואה אותה, אני רואה אותה ואני שמח, אבל מה, אני לא יודע לאן הם מובילים אותי, אבל יש שמה בסוף, בסוף... היא קטנה, ולאט לאט מתרחבת, ולאט לאט מתרחבת, ולאט לאט האור שלה קטן קטן, מתחיל להיות גדול עד שאם אני אקח את השמש עשרים פעם, אי אפשר לעמוד על ידה, אבל שמה האור הזה מושך אותך, נותן לך שמחה בלב, אתה נהנה, אתה נהנה הרבה ואתה שמח וטוב לב, עד שאני מגיע, אני רואה שניים לבושים בשחור; אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! הם מסתכלים עלי, ואחד מרסק לי את היד; לוחץ לי את היד באכזריות, וכל הזקן שלו שחור, העיניים שלו- אש יוצאת מהן! הוא מסתכל עלי ככה, ואחד על ידו, ומהיד השנייה, מהיד השנייה- תופסים אותי, עוד אחד, ואחד על ידו, זאת אומרת- ארבעה, שניים שתופסים לי את הידיים, ושניים שעל ידם, אבל לא ידעתי שאלה המקטרגים שלי, ואני שומע: "מסעוד!" פעם ראשונה, פעם שנייה, ופעם שלישית: "מסעוד! תעלה לבית דין של מעלה!", ואנחנו הולכים, הולכים, הולכים, עד שהגענו לבית דין, ושמה אני רואה מצד שמאל שלי אחד, שניים, מאה, מאתיים, שלוש מאות, תוסיף עוד שש מאות ואלף; כולם לבושים בשחור וצועקים עלי: "תמשיך את הדרך!", ומסתכלים עלי בעיניים עמומות, מסתכלים עלי... כולי בפחד, כולי בחיל ורעדה! אני צועק: "ריבונו של עולם! מה אני אעשה?" אבל מה, אין לי במה ללכת, אני מרחף, אני רק מרחף, עד שהגענו לבית דין של מעלה. כולם התאספו עלי. אני מסתכל עליהם. מה הם רוצים? אין לי אור, אין לי מי שיגן עלי. אני רואה ארבעה דיינים ושני סופרים. הם מסתכלים עלי עם מסווה על הפנים שלהם! שניים זכר צדיקים וקדושים לברכה, שאין לי רשות לדבר עליהם, אבל שניים כן ראיתי אותם, כן, זה מורנו ורבנו הקדוש, הרב מרדכי אליהו, המסתכל עלי. ככה אני כולי רועד, ואחד אומר את השם שלו אני כולי רועד, כולי רועד, אני לא יכול להגיד את השם שלו, היקר הזה, בנם של קדושים, מורנו ורבנו, רבי דוד! מסתכלים עלי, אני רואה את הפנים שלהם, מסתכלים עלי ומביאים את הספרים. חשבתי, אני כל מה שעשיתי, מלא מצוות, יתנו לי עכשיו פרס! אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!
 
על מה דנו אותי? דבר ראשון- משא ומתן באמונה. זה הדבר הראשון, "קבעת עיתים לתורה?", בסדר, מה עוד אחרון? "ציפית לישועה?".
מתחילים להביא ספרים. חשבתי קצת, ספרים של העוונות שלי, והנה מתחילים: אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, עד שיתמלא מהם, ומשמה יש צועקים לי: "רע! רשע!", ואחד פה שאיתי, מוחץ לי את היד באכזריות, אכזרי! תופס לי את היד ככה, ואחד ממידת הדין, ואחד ממידת הרחמים תופס ביד שלו, והשניים האלו מסתכלים עלי בעיניים קשות! עד שהדין שלי, לאן, רבותי? הראשונה, ואני אומר את זה, הראשונה- על דיבור בבית כנסת! אוי לו לבן- אדם שמגיע לשמה עם חולצה לבנה, אבל יש לה כתמים! של מה הכתמים האלה? על דיבור בבית הכנסת! על הדיבור בבית כנסת! ומסתכלים עלי: "רע! רשע! אתה מחלל את המקום. איך אתה עושה את זה?" אלה שעומדים שמה, שש מאות, שבע מאות, עד אלף איש צועקים עלי: "רע! רשע!". אין להם רגע אחד לשתוק, שום דבר! מסתכלים בעיניים כאלה עלי: "רע!, רשע!" אתה כולך רועד ואז יצאו שניים לבנים, איזה חמודים! אני נהנה לשמוע ולספר עליהם; שניים לבנים, הכול מעליהם לבן, כל מה שעליהם, לבן, שניים כנפיים קטנים, שניים מפה, ושניים מפה, בשניים יכסה פניו, ובשניים יעופף, עומדים ככה, תענוג להסתכל עליהם...
והתחילו! הרי מה דנו אותי, רבותי? לגיהנם דנו אותי, לגיהנם! רק חיכו עד לזמן של השניים האלה, והתחילו השניים האלה לצעוק בקולי קולות, בקולי קולות: "אנחנו רוצים לעלות, לבית דין צדק רוצים לעלות, לבית דין צדק... אנחנו מערערים", וצעקות מערערים למעלה, עד שנתנו לנו רשות... אני לא רוצה לסבול את כולם. מה אני אעשה? אבל זה לא עוזר, לית רשותא, אין לי רשות לדבר, אין לי! הפה שלי סתום. ואז לוקחים אותי. לאט ירדנו, קיבלנו רשות, זאת אומרת- דנו בסוגיה שלנו ומורידים אותנו לעולם הזה. מה לתתא, מה לעילא, הבנתם רבותי? מה לעילא, מה לתתא? אותו דבר!
ירדנו לבית העלמין, ואני רואה מעל המקום שהתחלתי את העבודה שלי; מגיל 13, שילדים משחקים ב'גוגויים', בכל מיני דברים. העיסוק שלי היה רק בענייני הקבורה! הייתי מהקטנות שלי רץ איפה שיש נפטר, או איפה שיש חולה, אני יושב איתו, עד לצאת הנשמה. את אותם אנשים, רבותי, כולם עומדים ליד הקבר שלהם ושמחים לקבל אותי: "ברוך הבא, מסעוד!, ברוך הבא, מסעוד!"
אני שמח לראות אותם, ומשם ממשיכים לפה, הגענו עד לבית העלמין! כולם עומדים ככה, חמש שורות של חיילים, וכולם בלבן, צדיקים יסודי עליון, שנתנו גופם עצמם על קידוש השם. אני רואה אותם, אני רואה את אחי המנוח עומד פה  בהתחלה; מה זה אחי המנוח? זה אחיו של מכלוף! עם כל החיילים האלה, והם המסנגרים עלי, הם הסנגורים שלי, ולעומת זאת, השחורים שבלבוש שחור עם גלימות שחורות, עיניים יוקדות אש! רבותי, אלה עם העיניים השחורות, עם בגדים שחורים, מסתכלים עלי בעיניים יוקדות אש, מלאכי חבלה... אני הייתי בפחד איום וחלחלה, השניים האלה שאמרתי לכם, שניים שתופסים אותי, ושניים שעל ידם, מקטרגים עלי, באותו הזמן, הם עמדו לידי ארבעה האלה שמובילים אותי, והשניים רק הולכים, הם הלבנים שלי, הם הולכים מקדימה, והשניים האלה, אחד מכאן, אחד מכאן, ושניים שתופסים לי את הידיים, ממש בבוץ שחור! אלו הם מלאכי חבלה, ואני בפחד מהם עד שצעקו עליהם: "אין לכם רשות להיות פה!", ואז אני רואה את כולם: "מסעוד הגיע! מסעוד הגיע! מסעוד הגיע! ברוך הבא! ברוך הבא! ברוך הבא!", והייתה שמחה גדולה, וסילקו את השניים האלה מעלי, את השניים האלה, שהיו לידי שמקטרגים עלי ומסתכלים עלי בצורה אכזרית!
 
רבותי! משם אנו עולים לבית דין הצדק. בבית דין הצדק אני רואה עשרים ושלושה דיינים. עשרים ושניים בהתחלה, ואחד... וכולם באים איתי, ואלה גם באים איתי מצד הימין באים איתי החיילים, ומצד שמאל באים איתי מלאכי חבלה, שהם כולם בלבוש שחור, ובגדים שחורים, עד שנכנס מורנו ורבנו הקדוש, הוא הבן איש חי. הבן איש חי נכנס כמו ציפור,  מסובבים אותו רבנים, הוא יושב באמצע.
פה מתחיל הכאב והצער שלי, לא של אף אחד אחר, הכאב שלי מתחיל עכשיו; למה, שאני חשבתי שאני צדיק! לדבר בשבת בבית הכנסת, כשספר תורה יוצא... אנחנו מסלקים את הקב"ה מהמקום שלו!
כשאתה רואה עשרים ושלושה דיינים, וזה בית דין צדק, מה אומרים? "צדק, צדק תרדוף! צדק צדק תרדוף!"
אני רואה את הבן איש חי; כשאני אומר, 'הבן איש חי' הגוף שלי מצטמרר, ואז אומרים, אלו מכאן אלו מלאכי החבלה, וצועקים עלי: "רע! רשע! תשתוק! אין לך רשות לדבר!", ומצד שני אני שומע: "יש לך רשות לדבר! אנחנו נדבר! אנחנו נעשה מה שצריך בשבילו!"
ומפה מתחיל הצדיק לקום, מלא קומתו, אני רואה אותו יושב במושב שלו, בכיסא שלו, מסתכלים עלי כולם, כולם עם המסווה עליהם, מסתכלים עלי ומתחילים הדיונים, עוד פעם, כמו שהיה למעלה בבית דין הראשון. רבותי! עד שנכנסנו לשם, אנחנו שומעים שלוש פעמים: "מסעוד! לבית דין הצדק!" שמה עשרים ושלושה דיינים. מה הם רבותי? סנהדרין קטנה, עשרים ושלושה דיינים, וארבעה סופרים, ועושים הדברים שלי... התיקים שלי מגיעים, ואז התחילו העונשים! פה מתחילה הבעיה!
רבותי! באותו הזמן התחילו הדיינים לספור, ואתה רואה את המסך יורד, להבדיל בין קודש לחול, כאילו אתה הולך לסרט. ומכאן צועקים לך: "רע! רשע!", ומכאן: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", שלוש פעמים, וכולי רועד, כולי נאנח, ואין לי רשות לדבר, עד שבאו... התחילו להביא את העבירות שלי, ומה התחילו? הראשונה- על דיבור בבית הכנסת... למה, מי אתה?? ואז אני רואה שלוקחים אותי כמו כבש קטן, ושמים אותי בפינה, ומרביצים לי עם שוט של ברזל; על מה? על עניין של דיבור בבית כנסת. וכולי צועק! צועק ובוכה, אבל אין מי שירחם עלי! אין! ומשמה צועקים: "רע! רשע!" חוץ מהשניים האלה שאומרים: "תרחמו עליו! תרחמו עליו!"
דבר שני- על עניין שמירת שבת. אני הייתי רשע, רע: חטאתי, עוויתי, פשעתי. מראים לך עם מי דיברת כשספר תורה פתוח: "חיללת את הקודשים, ספר תורה פתוח, ואז אתה דיברת... כך עוד שלושים ותשע מכות!" ואני צועק לשמיים: "אבא שבשמיים! תרחם עלי, אבא!", ואני בוכה וצועק, ואלה שתקו! אלה הלבנים בפחד... והגענו על חילול שבת. חילול שבת... אתה עושה את עצמך דתי! אתה עושה את עצמך טוב... על חילול שבת... אוי ואבוי לנו! אוי ואבוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! על מה הענישו אותי? על מלאכת בורר, סה"כ על מלאכת בורר, רבותי! אנחנו דשים בעקבותינו: כל דבר קטן, אז מה? אז זה קטן? על זה הענישו אותי בפינה! בצורה אכזרית... ומרביצים, ומה עוד עשיתי? כעס בשבת, כעס בשבת, וקיללתי את עצמי, וישבתי בפינה בבית על זה שעיצבנו אותי בשבת, ואני מקבל מכות על זה. "ריבונו של עולם!", אני אומר, "איפה כל המצוות שעשיתי?"
 
הגופה שלי בינתיים הולכת לבית החולים, אבל אני בעולם האמת, ואז פה אני ממשיך את עניין המכות. על מה? על מוציא זרע לבטלה! למה, מי אתה? ראית ביום, חשבת בלילה, עשית מה שעשית.
רבותי! עם מה שאני... אוי לי מיום הדין! איך שאני, שמים אותי מלמעלה, וככה יעשה לאיש שמרד בקונו! לאן מורידים אותי, רבותי? הלוואי במכה אחת קטנה... תיקח! קח! קח! ואני כולי רועד. רבותי! נשרפתי במים חמים, במים רותחים! על מה? על הוצאת זרע לבטלה! אוי לי מיוצרי, ואוי לי מייצרי! שראיתי אנשים, הסתכלתי עליהם בחוץ, בלי ידיעה! זאת אומרת- על זה שהסתכלת, אלו מלמעלה, וחבית גדולה שבאה ומורידים אותי, מלמעלה עד למטה, על זה כאילו טובל, טובל במים רותחים, כאב כזה עד שאתה נראה אדום אדום, ועוד פעם חוזרים על זה הדרך, ועוד פעם חוזרים על זה הדרך- שלוש פעמים!
ואחר כך דנים אותי עוד פעם על עניין של דיבור, איפה? בבית המדרש. היית בבית המדרש? דיברת על מה? רבותי! על לשון הרע! קשה הדבר הזה, רבותי. אני על לשון הרע שדיברתי, במה? בטלפון! מביאים אותך לידי עבירה. על זה קיבלתי עונש הכי גדול, שאתה רואה עם מי דיברת. עם מי דיברת? מה אמרו לך? מצווה עשית, עבירה עשית, בוא תקבל את העונש שלה, של מה? של לשון הרע!
אחד מהשחורים האלה, מלאכי חבלה, שתופסים לי את הלשון הזו, תופסים לי את הלשון, ומגרדים לי אותה עם מסרק, ואני צועק: "הצילו אותי!" ואלה קוראים לי: "רשע!" ואלה קוראים לי: "ברוך דיין האמת!" ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", ואלה רואים את הסבל שאני סובל, ועוד פעם עניין לשון הרע, בפעם הראשונה, בפעם השנייה, בפעם השלישית, וזהו! כולי נוטף דם! רבותי! כולי אש! הגוף כולו נשרף.
אחר כך נתנה לי הזדמנות לעשות ארבע מיתות בית דין! ארבע מיתות בית דין- לכפר על העבירות שלי, ואז, רבותי, עברתי את העניין של סקילה, שריפה, הרג וחנק, וככה יעשה לאיש שמרד בקונו!
וככה אני מקבל סלע גדול על הבטן שלי, על הגוף שלי, עד שמתרסק לחתיכות, וחוזר על זה שבע פעמים...
שריפה, רבותי, עשו לי על אמת! אוי ואבוי לי! אוי לנשמתי, שהיא נטמאה! שלא ידעתי לשמור אותה!
על כיסא לבן אנשים לבנים ושלושה שחורים, או ארבעה, מסתכלים עלי, ואז מחברים את זה כמו כיסא חשמל, מכף רגל ועד השערות וזה נראה כמו אש! מסובבים עליך, מסובבים עליך, עד לשערות של הבן אדם, ויצאו ניצוצות של אש, על מה? על לשון הרע, על דברים שעשית, בלי שאף אחד יראה, אם ייסתר במסתרים ואתה לא תדע?! הקב"ה יודע תעלומות, גם זה שהסתתרתי- לא עזר לי.  אחר כך באותו זמן חזרנו לבית דין, ואז אני אגיד לכם: להבדיל בין הבתים, זה עשרים פעם על הבית הזה... דבר, איך אני אגיד לכם, רבותי? זה משקל, כמו משקל, משקל מפה, משקל מפה, עבירות ומצוות. אני רועד כולי, רבותי, הביאו את כל העבירות שלי, כולל השחורים האלה, שהם מלאכי חבלה; כולם קפצו. גם השניים שהיו איתי, התפטרתי מהם. ברוך שפטרני מעונשו של זה! הייתי שמח שהתפטרתי מהם. אבל מה? הם היו הראשונים שקפצו למעלה.
מה שיש ספרים שדנו אותי בראשונה, דנו בשנייה, אין מה לעשות, דנים אותי בראשונה, דנים אותי בשנייה, אין מה לעשות! ממשיכים להביא את הספרים שלי. מה יוצא? אולי איזה עשרה מלאכים קטנים ככה, ואני רואה שמה מהצד השני יוצאים איזה עשרה, או עשרים בערך, לבנים. כולם לבושים לבן. אלה עורכי דין שלי מהמצוות שלי.
שלחו אותנו, באותו זמן, ממש באותו זמן, עד שהלכנו לבתים, איגלו, בתים עגולים, אבל מה? יש מקומות שהאור שלהם מכובה לגמרי, אולי טיפה. בצורה כזאת. אין! אתה אפילו לא רואה אור קטן. אני עם כל מה שיש לי, עם הלב הרחמן שלי, אמרתי: "אני אדליק להם נר אחד קטן", נר אחד אני אדליק להם, שיהיה להם אור במקום. ואז נפתחו הדלתות: "ברוך הבא אשר! ברוך הבא  מסעוד!" מכל אור, מכל מקום האורות נדלקים, ואז הגיעו לבית דין איתי, עזבו את הבתים ככה, הבתים העגולים נשארו ככה, ולוקחים אותי. אחד יצא ככה, עמד לידם: "הנה הוא זה שעזר לי!", "זה שהציל אותי!", "זה עזר לי!", "הוא רחץ את הבית!", "הוא ניקה לי את הבית!", הוא עשה לי את הכול!" רבותי! מי אלה? אלה הגלמודים.  לקחתי אותם מיום קטנותי, עד יום מותי. תמיד כל קדיש שאמרתי... רבותי! אסור לי לדבר על זה! אבל אני בשביל לקרב את אחינו לאביהם שבשמיים. בן- אדם עושה מצווה, שיעשה גם למי שאין מי שיעשה עליהם מצווה, או קדיש, או השכבה, או להדליק להם נרות, שאין מי שידליק להם נרות. אני עושה את זה כל יום, והם באים עם האנשים וצועקים: "למה? הוא הציל אותנו!"
לא היה לי במה לעשות אוכל. הוא בא, האכיל אותי. מה האוכל הזה, רבותי? אלו 'השכבות' שהייתי עושה אותן לחיילים שלי, וכל חייל שאני עובר, אני עושה להם השכבה כל יום שישי, גם אם היו שמה מאתיים שאין להם מי שיקרא עליהם השכבה. וימים שלא היה לי מה לעשות, הייתי מנקה להם את הקברים. הייתי כותב אותם, הייתי מסדר אותם, אבל ברוך השם! גם זו לטובה. קרה מה שקרה, והפסקתי! אבל מה, רבותי? באותו זמן, באותו זמן, אנחנו עולים, יושבים שמה בבית דין, וכל אחד עולה שמה לזה, שום דבר!
שעזרו לי. "אה!", אני אומר, "אין כמוהם!" עמדו כמו אריות! אריות שניים, "מה יש לכם? בואו!", אלה צועקים ואלה צועקים כאילו עכשיו נכנסת מלחמה. הייתה בין השחורים לבין הלבנים; אלו מקטרגים- מלאכי החבלה, ואלו השניים, הלבנים וכל החיילים שלי, זאת אומרת שאני במצב ירוד למטה. ואז הביאו את הבגדים שלי. רבותי! איזה בגדים שלי? הבגדים שלי מאז שהייתי קטן, שהתחלתי להיות בחברה קדישא, עד שקרה לי המקרה, עם הבגדים האלה, עם הנעליים שלי, עם המים שלהם, עם הזיעה- לכף של המאזניים, והכף נטתה הצידה, והשניים האלה שלי, שמפה, שתופסים לי את הידיים, גם אלה עומדים בצורה כזאת, חזקים, ואלה השניים שפה, עומדים גם הם, הם הגיעו בכעס, לא! זהו! זהו! לא הסכימו.
על מי? הלבנים שלי, לא הסכימו: "אנחנו רוצים את כל הבעיות שלו!", ואז התחילו הייסורים שלי להגיע, ואז עלינו למעלה, עלו הזכויות שלנו, עלו למעלה, ברוך השם! אלו השניים כבר אין להם רשות להיות על ידי. אמרתי: "ברוך שפטרני מעונשו של זה!", ואז אני רואה שאנחנו הולכים. לאן? לבית דין העליון! שמה רבותי, סנהדרין גדולה! שבעים ואחד דיינים, וארבעה סופרים. כל מי שהיה איתי, בא. אני רואה אחד עם כל התיקים שלי, עם כל מה שצריך, מסתכלים, וזה אמר להם: "קחו אותו מפה!, קחו אותו מפה!"
אני רואה, לאן ייקחו אותי, הייתה מחשבה שלי, לאן? לגיהנם! זו המחשבה שלי, אבל לקחו אותי, רבותי! למקווה. זה כמו המקווה בצפת, המקווה של האר"י. אותו דבר. מים קרים, תענוג להיכנס לשם. טובלים אותי שבע פעמים, ואח"כ מעלים אותי, אבל מה? בושה וחרפה! בן- אדם שיוצא מבית המרחץ, אין לו במה לכסות... שמו עלי סדין לבן קטן, ככה לכסות את המערומים, ובפעם הראשונה, שהייתה לי זכות לדבר ולהגיב. זאת הפעם הראשונה שמותר לי לדבר! אמר לי: "איפה הבגדים שלך?" אמרתי: "בבית". רבותי! שלי, כי אני יודע שאני לבד. הלבישו לי אותם, שבעה חלקים, הרי כהן גדול כמה יש לו? שמונה. שבעה הלבישו לי, ואחד מקופל, שמו בצד. ואז אמר להם אחד משבעים הדיינים: "קחו אותו!"
הלכנו, ואנחנו הולכים, והולכים, והולכים, זה לא לקח דקה אחת, אתה הולך, והולך, והולך, עד שאני רואה- פה מתחילה השמחה שלי, פה מתחילה השמחה שלי, שמחה שאין כדוגמתה! אני רואה שלוקחים אותי לגינה ירוקה, מים מבעבעים בצדדים, הכול ירוק, ויש בית לבן שמה בצד. איזו שמחה! איזה תענוג! אני אמרתי: "בבקשה, אני יכול לשבת?". ענו לי: בבקשה! זה המקום שלך, תשב, תשב". אני מקבל את המקום שלי בעולם האמת, ישבתי. שם ראיתי מהצד השני שולחו קטן. אמרתי: "זה שולחן טוב". כולו היה זהב, כולו זהב. אחד מהשניים האלה סחב לי את היד: "לא! אל תיגע! אל תיגע! זה העוונות שלך ליום הדין. כל מה שעברתי, רבותי! זה היה פסיק קטן לעומת השולחן הזה. ואחר כך אני ישבתי שם במקום הזה. הייתה לי שמחה שאין כדוגמתה, והייתי שמח עד השמיים, הרי אני כבר בשמיים. שמחה גדולה הייתה לי.
ואז אנחנו עולים לבית דין העליון עוד פעם בחזרה; מאיפה שיצאתי חזרתי, ואחד קם מלא קומתו, אבל עומד, ככה בצורה כזו קם מהכיסא שלו, מסתכל עלי בצורה כזו: "אנחנו לא רוצים לראות אותך פה! לא רוצים לראות אותך פה! תבוא! אני רוצה אותך במירון!"
מי זה? רבי שמעון בר יוחאי! זכר צדיק וקדוש לברכה. אני זכיתי לראות את רבי שמעון בר יוחאי!
הוא נראה מבוגר, מבוגר עם זקן ארוך ולבן. יושב על ידו, צעיר לימים, אין לי ידיעה בן כמה... לא יודע! אבל אוי ואבוי לי שעברתי את זה. שבא- נתן לי שלוש מכות, ואני הולך וחוזר לאותו מקום, היה לי שמה... הנשמה שלי לא רצתה לחזור לפה, הנשמה לא רוצה לחזור לפה, ואז אני מרגיש שהכול פה, הכול בחיזיון, פה אני חוזה מה יקרה איתי בעתיד, או מה שהיה צריך לקרות.
כשחזרתי ראיתי בחדר ניתוח... אמרו לי כל הרופאים, כל האחיות והכול, ועושים את כל מה שעושים, ואני רואה אחד, אחד, הרופאים כולם עם הירוק שלהם, עם בגדים ירוקים ואחידים, ואני רואה, רבותי! באותו זמן איך עושים לי את כל הניתוח, ואני רואה את כולי דם! אני רואה כל אחד מה הוא עושה, עד שקיבלתי התקפת לב שמה. עשו לי מכה ראשונה, מכה שנייה, ואז נפטרתי מן העולם!
הביאו אותי לפה, לקריית שמונה, פה לבית רחיצה שהייתי שמה רוחץ כמה שנים, כבר עשרים שנה, ואני מגיע לשמה. אני רואה את כולם מלמעלה. הנשמה שלי רואה את כולם. עושים לי ארבע מיתות בית דין. פעם ראשונה שאני רואה שמוציאים אותי מחדר הטהרה, הבן שלי פעם הראשונה אחרי עשרים ושניים שנה, שלא היה לנו קשר, אני רואה אותו בא ליד הקבר שלי וצועק: "אבא! אבא! מחילה." פעם ראשונה, פעם שנייה, והוא קורע את הבגדים שלו וקורא קדיש של הערירים, ומשמה מובילים אותי לכיוון, איפה רבותי? לכיוון הקבר שלי! כשמישהו בא ונגע בפנים שלי, להיפרד ממני, חזרתי לגוף שלי!
חודש, חודש וחצי הייתי כמו תינוק, אוכל, שותה, ישן, לא יודע מי נכנס, מי יצא, עד שיום אחד אני חולם- בין בהקיץ, בין בישן חלמתי שאחד אמר לי: "בני! קום תספר את מה שעברת. קום להחיש את הגאולה. קום להחיש את הגאולה, לא לעכב את הגאולה, תספר!"
אמרתי: "וכי מי אתה?" אמר לי: "אני אחד מעשרת הרוגי מלכות!".
(מכלוף): אחרי חודש וחצי התחיל להתאושש, ואז העברתי אותו ל'אלישע' לשיקום. בדרך שלי מצפת לכיוון אלישע הכול היה מעורפל. בדרך אני שואל אותו: "אני רוצה לדעת עכשיו, אתה לא היית איתי ארבעים וחמש דקות, ספר לי מה ראית?"
הדבר הראשון שהוא אמר: "אתה דיברת עם הקב"ה ואמרת לו במילים מפורשות (מילה במילה)". מה שאני אמרתי לקב"ה, הוא אמר לי. אמרתי לו: "איך יכול להיות? אתה היית בחדר השני, לא יכול להיות!
אמר לי: "הייתי מעליך כמו יונה".
(מסעוד): כשבאתי לפה לבית עשיתי להם ממש בלאגן. מה זה בלאגן? הייתי אומר להם: "לא! אני רוצה ללכת למירון. קחו אותי למירון, קחו אותי למירון. אני רוצה רוצה לראות את רבי שמעון! אני רוצה לראות את רבי שמעון!", והלכתי למירון, ככה  לקח אותי הוא על כפות הידיים שלו, הוא והבן שלי לקחו אותי עד למירון, שם הייתי בציון של רבי שמעון בר יוחאי, שמה התפללנו מנחה, בעין זיתים, זה קרוב למירון. התפללנו עם סעודת הודיה, ומשמה הלכנו למירון לרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עליכם, ועל כל עמו ישראל, אמן כן יהי רצון".