הרגע שבו החלטתי להתפצל מהעולם שינה לי את מסלול חיי, ללא ספק.

7 חברים החליטו להמשיך מזרחה ואני צפונה. ידעתי מסיפורים על מקום. על כפר, בשם קאסאר דיווי.  החלטתי שזהו היעד.

בהגיעי לשם פגשתי איש מבוגר אשר עבד במכירת עוגות למחייתו. עוגות פאי תפוחים נפלאות. אותו איש נחמד, אשר מאוחר יותר קיבלת את הסכמתי לבצע בי תהליך טבעי צמחי שכמעט ועלה לי בראייתי. טוב, בערך. בכל אופן הוא היה אותו טיפוס שככל הנראה נבחר לספר לי שבצד המזרחי של הכפר ישנו מפל. אני שמעתי מפל וחושיי הישראלים החבויים נדרכו לפעולה ואמרתי לו,
"איפה??". 

קצת רקע על הצד המזרחי לעומת הצד המערבי. קאסאר דיווי הוא כפר הממוקם לאורך פסגת השיא של רכס הרים לא ארוך מדי המשקיפים על הרי ההימלאיה המופלאים ממרחק לא רב. יחסית. כשאומרים הצד המזרחי הכוונה היא לכל מה שמתחת לשיא ההר בצד ההוא וככה גם להיפך. 

ארזתי תיק קטן, לקחתי בננה גם אני חושב, סנדויץ קטן מים כמובן ויצאתי. 
" אתה רק צריך לרדת, לעבור את הגבעה הסמוכה ואתה בטח תמצא את המפל.
עכשיו, כמובן שלא ירדתי בקלות דעת, שמועות על נמרים מסוכנים שחיים באיזור הוא אינה דבר נדיר שם. הבאבא הזקן אף סיפר לי שהוא חזה במו עיניו בנמר המגיע לגינה שלו באישון לילה ולאחר מאבק קצר מיידי גורר משם את הכלב שלו. אז כמובן ששקלתי.
כן, שקלתי.
החלטתי לרדת.

עברתי את הגבעה הסמוכה, כפי שהודרכתי, והפלא ופלא, אין מפל.
אבל ברור שאין מפל, על מי לעזאזל אני סומך שיתן לי הנחיות, בן אדם שרק לפני יומיים טען שהוא יכול לשפר לי את הראייה, כמובן שנתתי יד בניסוי החולה הזה שלו והגעתי אליו הבייתה. הוא לקח חתיכה קטנה ששבר מגזע עץ שלטענתו הוא עולה כל שנה להרים גבוהים במיוחד על גבול נפאל כדי להביא במיוחד ממנו. צמח הידוע בסגולות המרפא שלו. כביכול. 
הוא טבל את החתיכת אש הזו במים וטפטף לי טיפה לכל עין,
הגיהנום התגלה בפניי, בוא נגיד ככה. ראיתי אדום ורק אדום.
קצת משוגע בכל אופן, המשכתי ללכת. לא אמרתי נואש עדיין.
הודו גנובה. אני אומר לכם , אבל יותר מכל האנשים בה. יש איזהשהוא גל תקשורתי שפשוט לא עבר פה עדיין, אני אומר לכם, זה כאילו אתה שואל שאלה במילים והם עונים בתנועות ידיים. כאילו אחים נסו רגע לתקשר איתי.
חזרה למפל. גיליתי בדיעבד שמפל עבורם הוא פשוט שצץ קצף של מים שנשבר במין יופי עדין כזה על קבוצת אבנים גדולות.
קיצר זין.
ישבתי, עצרתי, אכלתי, קראתי, נחתי,  חזרתי. טעיתי בפנייה.
איזה באסה.
העניין הוא שהייתי לחלוטין מסטול כדי שיפול האסימון כמעט ומיד אבל זה קרה בסוף, הבנתי שלגמרי הלכתי לאיבוד. מחשבה אחת הובילה לאחרת, ג'ונגל, קליטה סלולארית..שיט אין, נמרים.
ידעתי שני חייב להתרכז רגע וזה מה שעשיתי. 
מצאתי את עצמי לא הרבה אחרי מטפס על גבעה לגמרי מתעלם מהוראות השביל בטוח לגמרי בעצמי שאצליח לנווט. טיפש שכמותי. לאן תנווט יטמבל? 
שוב פעם, הודים, תנועות ידיים, "איפה קאסאר דיווי?..אה, שם? מעולה, תודה. בטוח? יופי תודה. 
איזה קאסאר ואיזה בטיח. 
השמש כבר ירדה חצי והייתה בערך בגובה ארבע וחצי בצהריים בערך, וכשאתה קרוב כל כך לשמש, כשם שהיא חזקה יותר, כך מהר יותר שהיא נעלמת מראייתך. 
הפלאפון לא הגיב. אני אבוד בג'ונגל עם נמרים. זין זין זין. מה אני עושה??פפפפפפפפפ טוב, תירגע. 
בוהק כסוף חלף מעליי במהירות והמשיך במעופה קדימה. 
ציפור. 
פחד אמיתי כבר הציף אותי, לא ידעתי מה לחשוב מה לעשות ולאן ללכת, בכל רגע ציפיתי לראות נמר או שניים או שלוש. ככל שהמשכתי ללכת, הבזקי אור תכולים וכסופים חדרו מבין העצים כמתנגדים לקרני השמש ונשברים על הכל. 
לזה לא הייתי מוכן בכלל.
עשרות ציפורים בעלי זנבות ארוכים ארוכים כמטר וחצי לפחות, המשתרכים אחריהם במעופם. כולן בעלי ציפוי תכול בהיר מעוטרים בנוצות כסופים.
זה היה עוצר נשימה. לא הבנתי כלום, פשוט בהיתי וחציתי דרכם את ההר על לפסגתו כדי להיטיב להשקיף. 
ציפורי גן עדן אולי?לא בטוח בשם כי אולי זה פשוט איזה זן הודי או משהו.
בכל אופן, נמרים. השמש כבר לגמרי נעלמה מהראייה והזמן פשוט דוחף את האור שהיא משאירה עוד קצת ועוד קצת מאחורי ההרים, רחוק ממני. 
ניסיתי ממש לבכות לרגע, לא ממש עזר.
למזלי הנמרים לא הגיעו ומצאתי בית של סבתא חמודה שמסתבר שעברה לכאן להקים בית רנדומלי במקום הכי לא הגיוני בעולם אבל היא הביא לי צ'אי טעים, הרגיעה אותי, הצביעה על נמר שחלף במרחק של לא יותר מ30 מטר מאיתנו, הצילה אותי וכיוונה אותי ליציאה.
הגעתי לכביש.טרמפ.אופנוע. גסט האוס. 
פאקינג שיט.