החלפתי את מקומה של מחנכת כיתה ג' למשך שלושה ימים. כיתה של ילדים קשובים שמעניין אותם ללמוד. קרקע מדהימה. היום, ביום האחרון, בשיעור "כישורי חיים" ביקשתי מאחד הילדים לקרוא מה רשום על לוח השעם שמאחוריו תחת הכותרת הגרנדיוזית "מפתח הלב". הוא קרא שלושה משפטים. בין המשפט 'טובים השניים מן האחד' והנחייה סתמית של 'היה חבר של מי שעצוב ובודד' נכתב המשפט: "אם ברצונך להיות אהוב- אהוב". כתבתי את המשפט על הלוח. השיעור מתחיל. למי יש חיית מחמד? הרבה הרימו ידיים. אתם אוהבים אותה? כן. כיף לכם ללטף אותה? כן. החיה רוצה שתאהבו אותה? כן! בטח! ברור! איך אתם יודעים? מה! הכלב שלי כל הזמן רוצה שאשחק איתו. כן. הכלב אוהב לשחק. החתולה שלי כל הזמן מתכחכת בי ומלטפת אותי. היא רוצה אוכל, או נעים לה ללטף. מי יכול לתת לי דוגמה לכך שחיית המחמד לכם רוצה שתאהבו אותה? שהיא מחפשת אהבה? דממה. תינוק קטן שרק נולד רוצה שתאהבו אותו? כן! הם עונים, ואחד מהם מתקן אותם: "הוא כבר אהוב!! נכון. הוא לא מבקש אהבה. הוא בעצמו אהבה. הלאה. כתבו במחברת את השאלות הבאות וענו עליהן: 1. מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו כדי להרגיש אהוב? 2. מתי בפעם האחרונה גרמתי למישהו לעשות בשבילי משהו כדי שירגיש שאני אוהב/ת אותו?.
הילדים שיתפו פעולה. כמה אמרו שאין להם, אחרים אמרו שהם לא זוכרים. אמרתי להם לכל אחד יש תשובות על השאלות האלה, אם רק תהיו כנים. אחרי כמה דקות, לכולם היו תשובות מי רוצה לשתף? שאלה ראשונה- כמה הרימו אצבע, "פעם הכנתי לאחי ארוחת בוקר כדי שיהיה נחמד אליי", "פעם עזרתי לאמא לטאטא ולסדר את הבית כדי שתאהב אותי". בכמה קלות הם נפתחים. שאלה שנייה. מי רוצה לשתף? "לא רוצה... זה אישי" אף יד לא מתרוממת. זה כבר קצת יותר אמיץ. אז אני אומרת: "מי שיסכים לשתף אני אכתוב לו סמיילי מחייך על הלוח ואומר למחנכת שהוא התלמיד המצטיין" שניים הרימו יד. אמרתי להם להוריד ידיים. "אתם רואים מה עשיתי עכשיו?" הם מסתכלים. " לא רציתם לשתף, אז הבטחתי לכם תחושה טובה של מחמאה שזו אחות מעוותת של אהבה בתמורה לתשובה, ומיד הסכמתם. מכרתי לכם הרגשה רגעית של הרגשה שאוהבים אתכם. אני מבקשת מאחותי הפעוטה להביא לי את הטלפון מהחדר, וכשהיא חוזרת היא מקבלת נשיקה." הסברתי להם. "היא לומדת שיש מחיר לנשיקה. שנשיקה זה לא בחינם" אני רואה אותם מסתכלים עליי. זה הגיל שהם עוד זוכרים. הם עדיין לא ממש מבינים למה המחיר של אהבה מתייקר. דברים התחילו לזוז בראשים שלהם.
כשאתם מלטפים את החתול/הכלב או מנשקים תינוק קטן, זה כיף רק להם או שכיף לכם ללטף? "לנווווו" הם עונים. נכון. כשאנחנו אוהבים זה נעים לנו. זה טבעי לנו. זה המקום האמיתי שלנו. למה זה צריך להיות עם מחיר? מי שמוכר לי אהבה יכול לשלוט בי", אני מסבירה.
"מה היה קורה.." אני מנסחת בקול מספרת הסיפורים הכי מרתק שלי "אם כולם היו אוהבים אותנו ככה סתם? בלי קשר למה שאנחנו עושים?". דממה. "יש לי חברה, טובה" אני ממשיכה, "שהייתה הרבה יותר טובה ממני במשהו שמאוד רציתי להיות טובה בו." הרבה בנות מזדהות איתי ומרימות אצבעות לספר שגם להן זה קרה. "כל פעם שהצליח לה אני התעצבנתי. כעסתי. כמעט שנאתי אותה. כל פעם היא הזכירה לי שאני לא מספיק טובה. התנהגתי אליהם לא יפה. הייתי לא נחמדה. בכלל. מה אתם חושבים שהיא עשתה? חושבים שהיא החזירה לי? היא הייתה לא נחמדה? היא הייתה ברוגז? היא נקמה בי? לא היא נתנה לי מרחב. אבל אתם יודעים מה עוד? היא לא הפסיקה לאהוב אותי. היא לא אמרה לעצמה שירלי מגעילה היא כבר לא אהובה. כי לאהבה אין קשר להתנהגות שלנו." "מה זה קרה באמת?". ילדה אחת שואלת. "כן... " אני עונה. "הכי באמת שאפשר. אהבה זה בחינם, וזה מה שאנחנו. ואתם יודעים את זה טוב יותר ממני."
נגמר השיעור. כל אחד מהם רדף אחריי במסדרון לספר לי איך שהם פעם התנהגו יפה כדי לקבל חיבוק או הבטיחו אחד בתמורה לטובה. אני לא יודעת מה יצא מזה, אבל בטוח שלא יכולתי לעזוב את שיעור כישורי חיים בלי באמת לנסות להעניק להם כמה כאלה.