שמועה נפוצה טוענת, ששיעורי הדקדוק בבתי הספר זוכים לרמת אהדה מינימאלית. לא בדקתי אף פעם אם זה נכון, אבל זה נשמע די הגיוני - מי אוהב את כל הבנינים הלשוניים, פעל, פעול... את מי זה מעניין בכלל? מצד שני, לפעמים ניתן באמצעות ידע דקדוקי מינימלי, לגלות אוצרות משמעותיים מאוד! כמו למשל בפרשת ויקרא.
בתחילת הפרשה, ה' קורא למשה רבינו, ומוסר לו את פרשת הקורבנות. פרשה זו מתחילה במילים "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". לא צריך להיות גאון דקדוקי, כדי לקלוט את המוזרות. אדם כי יקריב מכם? מה מקריבים מבין בני האדם?! לכאורה היה צריך לומר אדם מכם כי יקריב?!
ההסבר הוא, שכל עבודת בית המקדש, משתקפת במידה רבה בנפש האדם, שהיא בית מקדש של ה'. בפרט, עבודת הקורבנות, שגם בבית המקדש הרי היא עבודה רוחנית, ולכן נדרשה בה נוכחות הכהנים (שמורידים אור אלוקי למטה), והלויים (שמנגנים, וכך מבטאים התעלות). וכך מבאר אדמו"ר הזקן את הפסוק "אדם כי יקריב" - כשאדם רוצה להקריב, דהיינו להתקרב לה', "מכם קורבן לה'" - עליו להקריב ממנו עצמו - באמצעות נפשו האלוקית, ביכולתו להתקרב לה'.
בצורה מדויקת יותר, הפסוק מתאר שני מסלולים. יש את המסלול הפשוט יחסית, של התעלות באמצעות הנפש האלוקית, ועל ידה מגיעים לה'. אך יש מסלול נעלה יותר, ש"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כשאדם מקריב ומקרב לה' את הבהמה שבו, דהיינו את עניניו הגשמיים והבהמיים, הוא יכול להגיע לדרגות הרבה יותר נעלות, מאשר על ידי הנפש האלוקית בלבד.