"להביא לך אותו?" היא בחנה אותי, לא הבינה והמשיכה לדחוף את העגלה הלוך וחזור. המשכתי ללכת ואחר מספר צעדים חזרתי על עקבותיי, הרמתי את התינוק הוא היה נראה כבן שנה וחצי, כחוש, עם עיניים שחורות וגדולות שהביטו בי בתמיהה. הוא לא בכה, ליטפתי  את לחיו , הוא לא חייך, הוא עטף את צווארי בידיו המלוכלכות, והניח את ראשו על כתפי. לפתע הבחינה בי מתקרבת, היא הסתכלה עלי במבט מבועת וצרחה "תחזירי לי את הילד מיד, את שומעת, אני אקרא למשטרה, אני יודעת שאת רוצה לקחת לי אותו.." הילד התכווץ ותחב את ראשו בצווארי. ניסיתי להרגיע אותה תוך כדי שאני מלטפת את גבו הזעיר, דיברתי בלחש, והיא המשיכה לצרוח. הנחתי אותו בעגלה וקשרתי אותו בחגורת בטיחות, היא החזיקה בכוח בידיות,  התרחקתי קמעא  והושטתי לה יד "נעים מאד, קוראים לי תמי, אני גרה כאן מעבר לפינה, ברחוב.... סך הכל רציתי לעזור לך, את תמיד יכולה לבוא אלי" היא התנשפה, העורק במצחה בלט, היא הסתובבה והחישה את צעדיה, ידי נשארה תלויה. הבטתי בה מתרחקת. הרגשתי חסרת אונים והמשכתי לצעוד. בדרכי חזרה הביתה ראיתיה שוב יושבת בספסל , הילד היה רדום כשראשו שמוט והרוק ניגר על חולצתו המלוכלכת. החשתי את צעדי, לפתע צעקה אלי
"איפה אמרת שאת גרה?".