"בטח טעות" מלמלתי והמשכתי לטפס. דפיקות רמות התלוו לצלצול, ירדתי כשאני מתכוננת שוב להסביר כי הרווקים החמודים גרים בבית הצמוד אלי. ואז ראיתיה מולי.
עברו כחודשיים מאז פגשתי אותה. אבל תמונתה לא סרה מעיני. היא הסתכלה על הרצפה באי שקט ולחשה "אמרת שאת רוצה לעזור לי". "חיכיתי לך" חייכתי והזמנתי אותה להיכנס. "קפה?" שאלתי בייאוש לאור העובדה שלא נשארה לי כוס אחת נקיה. "לא, תודה". התיישבנו בשולחן הקטן במטבח אחת מול השנייה. הבטתי בה מקרוב, היו לה תווי פנים עדינים, עורה היה חיוור, עיניה הירוקות היו מושפלות עדיין. היא חבשה לראשה פאה אדמונית וסתורה. לבושה היה מרושל, חולצת כפתורים ארוכה טשטשה את מבנה גופה המלא, חצאית טריקו שחורה ומוכתמת כסתה את נעלי הספורט הלבנות. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות. מידי פעם העיפה בי מבט, חיכיתי למוצא פיה. "איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי לבסוף כשאני מלטפת את ידה. היא התכווצה בכיסאה ונעה באי שקט. "אמ.. תשמעי אותי שותקת" גמגמה. לאחר דקות ארוכות של דומיה רועמת היא קמה , "אני אחזור" מלמלה וטרקה אחריה את הדלת.
   על השולחן הייתה מונחת תמונה . במרכזה היו חתן וכלה ומשפחה ברוכת ילדים. כולם היו לבושים בטוב טעם, מהודר אפילו הייתי אומרת, קירבתי את התמונה לנסות להבין מה פשרה, ואז ראיתיה כלה יפיפייה, רזה וחטובה. לידה עמד חתנה בחור גבוה מבוגר ממנה בכמה שנים טובות. בצידה השני של התמונה היה כתוב בכתב קטן וצפוף "קוראים לי שירי".