מדינת ישראל בת שישים ושבע
 בראש מורכן נתייחד הערב עם זכרם של 23,320 הנופלים במערכות ישראל, שבמותם ציוו לנו את החיים הטובים במולדת המתחדשת.
למרות שהוכרזה לפני 67 שנה,  ישראל עדיין לא הייתה מדינה. ההכרזה הייתה הפנינג שאסור להפסיד בו אפילו מערכה אחת, בגבולות שנראו כבדיחה גיאוגראפית.  כה קטנה הייתה הארץ עד שלא נמצא די מקום לכתוב את שמה המלא על הגלובוס.  לא היה מקום לכל האותיות.

כמה מהפכות עשו מייסדיה של הארץ הזאת במהלך אחד: החליפו ארץ, שפה, אמונה, עבודה, אורח-חיים ומעמד.  מנתינים הפכו לריבונים.

קיבוץ גלויות הפך את המדינה הצעירה לגן-עדן לאנתרופולוגים, לארכיאולוגים, לגרפולוגים ולפסיכולוגים,  לגיאוגרפים ולדמוגרפים, להיסטוריונים ולעתידנים, לאובות וליידעונים, למומחים למיניהם, לבוחני כליות ולב ולמדענים.

בארץ הזאת התרחשו ללא הרף מפגשים מופלאים בין מזרח ומערב, בית דתיים לחילוניים.  בין יהודים  ובין  שאינם בני-ברית נקשרו קשרי סוד.  בארץ הזאת שבה נפגשו נציגי כל הגלויות הסתתרה דרמה מאחורי כל דלת.

הציונות שהייתה צו השעה תבעה מהציוני את כל אשר לו, את זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאווייו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיעור. הציונות יצרה מודלים שעל פיהם  נקראו מאמיניה לחשוב, לחיות ולמות.  מיתוסים הנושאים מטענים אידיאולוגיים נועדו לעצב את השקפת העולם של החברה, לתת לגיטימציה לסדר החברתי שלה, ליצור אינטגרציה בין חבריה ולהוביל אותם לפעולה.

התשוקה להיאחזות בקרקע קיננה בעולים כצו גנטי והתחברה לרצונם לתקוע שורש בסוף הנדודים. עבודת האדמה הייתה הגשמת החזון הציוני והעולים היו חדורי תודעה ציונית עמוקה וניהלו עם אדמת המולדת רומן אופטימי מתמשך. גם כשהפער גדל בין צניחה לצמיחה היו אופטימיים, גם כשחשו בפיהם את טעמה הצורב של ההחמצה.

האבות המייסדים התייחסו אל אורח-חייהם כאל שליחות ולא כאל תאונת-טבע. הם ציפו לבאות ולא טעו בהערכתם.

המדינה בת השישים ושבע  עברה מתיחת פנים, ותוכניות חדשות שינו את פניה. האוהלים והפחונים נעלמו לטובת הבתים הנאים והמרווחים, והרגל אשר שימשה בעבר כלי תעבורה סוחטת את דוושת הגז במכונית המהודרת.

תם המסע המפרך בן שישים ושבע שנות עקשנות ומאבק בדרך אל המנוחה ואל הנחלה.

אפשר להתחיל לכייף בלי להצטדק.

חג שמח לכל בית ישראל !!!