תככים..

כמה אני שונאת אותם,
אבל כשזה מגיע אליי אני עושה בדיוק את אותם התרגילים..
מקיאה מילים והקורבנות הם אלה שסופגים את החומציות והחיידקים..

שקרים..

כמה אני מתעבת שקרים..
אבל כשזה מגיע אליי לכיסוי תחת הם טובים,
יוצאים ממני כמו אמת טהורה שמעולם לא נאמרה..
אך יותר אמיתית היא הבדיה..כי הכל המצאה אחת גדולה..

מלחמות..

רק צרוף האותיות מעביר בי צמרמורות..
אבל כשזה מגיע אליי אני את כולם אוכלת..
אין ספק כשזה מגיע אליי אני פשוט לוחמת..
אבל אחת שאין אצלה פצועים בשום דרגת חומרה,
אצלי כולם מתים אין אפשריות לחנינה..מטרה זאת מטרה מעבר לה אני לא רואה,

חוקים..

כמה אני נגעלת כשאחרים קובעים את הכללים..
אבל כשזה מגיע אליי הם מאוד ברורים..
והאמת שלא כדי לחצות קווים אדומים..

אהבה..

כמה אני מפחדת מ האבק המסנוור שאיתה היא מביאה..
אבל כשאני בתוכה?
אני מרחפת אני ממריאה..
שואפת את האבק שלה עמוק לראות ולא נושפת חזרה החוצה..
רוצה מההרגשה להנות..

קנאים..

אני מוכנה להרוג כאלה אנשים..
עד..
שזה חוצה את הטריטוריה שלי, אני לא מוכנה שאף אחד יאיים על כל מי ומה שסובב אותי,
או יקח בלי רשות מה ששייך לי מנטלית, ריגשית ופיזית,

זה מצחיק..

נגד כמה דברים כל אחד מאיתנו יכול להיות..
כמה "יפי נפש" אנחנו כשכל הדברים האלה לא חוצים גבולות,
את גבול הפרטיות..
כשזה אצלנו בבית..
כשזה אצלנו בלב..
כשזה בסביבה הקרובה לנו..
אנחנו הופכים ל"בהמות הבלתי נסבלות" שאותנו סובבות
נולדנו רעים וזה ייצר שאנחנו יום יום בו נלחמים..
אבל אם כל אחד יעשה בדק בית קטן הוא יגלה..שרעים אנחנו ברוב הזמן כן..
ויפי נפש ממש אבל ממש לא!