נסו לשאול את חבריכם מבין אלה שיש להם ילדים קטנים מתי לאחרונה הם התעוררו מיקיצה טבעית? להתעורר לשקט נעים, קצת ציוצי ציפורים והשנייה הזו שהגוף מתעורר ליום חדש אחרי שישן את מכסת השעות הלילית שלו ולא התעורר שוב עקב צעקה או צווחה של תינוק או פעוט שצריכים תשומת לב.
פקחתי את עיניי הבוקר בתחושה מוזרה, מעט מבוהלת, מה השעה? איפה הבנות?
אז הבנות ישנו אצל סבא וסבא שלהן.
בתי הקטנה בת החצי שנה זכתה ללילה ראשון בגלות, הלילות האחרונים הפכו למטרד רציני של חוסר שינה עבורי ולרגע התחלתי להתנהג כמו זומבי ולנקר בכל מקום אפשרי.
״תתקשרי להורים שלך לשאול מתי אפשר להביא את הבנות״ קרא לי החצי מנסה לנמנם בחדר השינה.
בעוד אני בסלון בוהה בטלויזיה בבייבי איינשטיין שהקטנה אוהבת לראות ומדמיינת חלומות בזמן שהקטנה כבר זחלה מזמן למטבח והגדולה רצה בכל הבית
״אמא מתי הולכים כבר לסבא וסבתא?״ מנערת אותי בתי הגדולה ואני מפהקת בשקט, "הנה כבר".
הגיע הלילה הגדול, התינוקת עוד ממש תינוקת ולא הייתי שלמה עם ההחלטה להיפרד ממנה לטובת לילה אחד של שינה אבל כנראה שהגעתי כבר למצב בו אין ברירה והפלנו על ההורים שלי את הפצצה שייתנו לנו לילה אחד של שינה.
הכנות רבות דורש לילה כזה בשביל תינוקת יונקת ואמא אחת שמתעצלת לשאוב. מיכל אופטימיל ענק הועבר ביחד עם הקטנה לבית הוריי בליווי בקבוקי היי טק, מוצץ ומיליון דברים קטנים,לכל מקרה. "תשחררי " אמרתי לעצמי וברחתי מבית הוריי בריצה כשראיתי שהבנות רגועות ושמחות וכל דקה שאשאר שם יכולה להרוס בבכי פורץ שהגדולה פתאום תרצה שאשאר איתה.
"אם כבר יש לנו ערב פנוי, בואי נצא" הוא אמר לי ואני זרמתי, בטרנינג ונעלי ספורט אמרתי לו שאני מוכנה ליציאה תוך כדי שאני משחילה פיהוק.
בדייטים שלנו אני אוהבת לשלוף נעלי עקב, שמלה שאני רוצה ולא כזו שאצטרך לוודא שנוח להניק בה, שכבות של איפור ותכשיטים, כבר שכחתי איפה הטבעות שלי. העייפות לקחה ממני הכל.
בכל זאת החלטנו לנצל את ערב הבייביסיטר הלא שגרתי הזה ויצאנו למופע סטנדאפ של חבר קרוב, הורדנו קפה אחרון בבית ויצאנו לדרך.
הגענו לתל אביב עיר האורות והבילויים התוססת בעוד שנינו מנסים להחביא פיהוקים שחלילה לא נראה שאנחנו סחוטים
באוזןבר עמדנו רבע שעה מכובדות בתור להכנס, השתדלנו לא להרדם אחד על השני, מעירים בקול "יצאנו לבלות!!״ מנסים להישמע נרגשים.
המופע עבר לנו בכייף, קצת כאב לנו להחזיק את הרגליים בעמידה, הרגשנו קשיש וקשישה. "כואב לי הגב" הוא אמר לי באמצע הערב בעוד אני הרגשתי תחושת נצחון רגעית שבה הצלחתי למצוא תנוחת עמידה חדשה שבה אני מרגישה רק את צד שמאל של הגוף, כי הימני כבר נרדם לי.
צחקנו מהבטן וניסינו לא להראות את העייפות שלנו שייפרשו אותה חלילה שאנחנו משועממים, פשוט עייפים.
החצי פינק אותנו בבירה מהחבית שאני בחרתי ואחרי כמה שלוקים, הראש הסתובב לי ומצאתי את עצמי מנמנמת על גרם מדרגות שמצאתי ורק לשנייה התיישבתי ונתקעתי.
הצלחנו לסחוב יותר מחצי ערב, העיקר שראינו את החבר מופיע ואפילו דחפנו כמה אנשים כדי להיות בין השורות הראשונות,החבר הפתיע אותנו בבדיחות מעולות והומור שנון ואיכותי, צחקנו בקול כמה דקות והפיהוקים עשו לנו טובה ויצאו להפסקה קצרה, נתנו לבטן קצת להתכווץ כשצחקנו אם כי זה גרר אחריו שלל פיהוקים שלא נפסק עד שהבנו שהגיע זמננו ללכת לישון.
גררנו את עצמנו לאוטו, נראים כמן זוג שלא ישן שנים, קנינו לעצמנו איזו סוג של אוכל עם בצק וגבינה, סוג של פיצה בצורת טוסט, שבחור מאופר עם גבות מעוצבות מכר לנו ונשבענו לעצמנו שאנחנו עדין ערים ולא חולמים. לפחות האוכל העסיק אותנו בנסיעה הביתה, וסחטיין על החצי שנהג ער לחלוטין.
אני לא זוכרת איך עלינו הביתה ומה בכלל אמור לעשות זוג צעיר שנפל בחלקו לילה ללא ילדים, אנחנו בחרנו לישון, כלומר אפילו לא בחרנו, השינה סחפה אותנו בגדול, גם לא זוכרת מה חלמתי בלילה, כנראה שהחלומות כבר לא היו חשובים הלילה, העיקר שזכיתי בשינה רציפה ויקיצה טבעית!
הגוף שלי בגד בי הלילה, מה הקטע של הגוף שהוא מאותת לי כל הזמן שהוא עייף ורוצה לישון ומצד שני קמתי בבוקר כמו מחלבה, רצתי משועבדת למשאבת חלב שתגאל אותי מייסורי הגודש על כך שלא הייתי בלילה עם הקטנה להניק אותה ובסך הכל רציתי קצת לישון.
מתוך הרגל, הכנתי לעצמי קפה הבוקר ומרחתי קרם עיניים, להסתיר עייפות שהבוקר פשוט לא קיימת.
אני יודעת שזה רק חלום קצר, מחר בבוקר בשבוע חדש שבו אחזור להתעורר לקול בכי אני אדע שחזרתי למציאות, עם כל הכבוד לשינה, זו רק אני, הנוסעת בזמן, אני אמא עכשיו, לישון זה של הביוקר, אני אומרת לעצמי חכי שהילדים יגדלו ואז תמשיכי לא לישון בלילה כל פעם מסיבות אחרות, העיקר שלרגע נזכרת שפעם היית מתעוררת מיקיצה טבעית ונזכרת שהיא קיימת וזה אפשרי ועכשיו תתעוררי, האמהות קוראת לך, זו הייתה הפסקה קצרה בלבד.