בס"ד

מילים
 
שמי אילה, במקצועי אני עובדת כאחות ראשית, באחד מבתי החולים המפורסמים בארץ.
נולדתי להיות מנהיגה, הייתה לי ילדות מאושרת, שכל הורה מאחל לילדו.
חברותי היו נשרכות אחרי כעדר אחר הרועה. לא אחת כמוני תאכזב.
ניהלתי משחקים סוערים בחצר. ארגנתי מסיבות וערבי חברה. הצגות ושאר ירקות.
התבגרתי, עליתי לתיכון, ההצלחה כדרכה האירה לי פנים. עשיתי חיל בלימודים ובחברה.
נערה חברמנית, תלמידה מצוינת, סמל ודוגמא.
סיימתי התיכון. חשוב לי לציין שמקום מגורי שכן בקצה המפה של ארץ ישראל.
הימים ההם הם לא הימים של היום.
תלמידות התיכון בו למדתי נאלצו לתור אחר מקום לימודים בעיר אחרת לקראת לימודי
המקצוע.
הגעתי לשלב בחיים, בו הייתה להחלטתי משקל רב לגבי העתיד.  
התחלתי את לימודי כאחות.
עולם מופלא ניגלה לעיני. גוף האדם הטומן בחובו פלאות כה רבים.
התעלמתי מהסובב אותי, ושקעתי כול כולי בלימודים.
מהר מאוד עליתי בסולם ההצלחה. מורותיי העריכו אותי מאוד ונבאו לי עתיד מזהיר.
אני כדרכי לא אכזבתי.
החיים כה עדינים הם פרושים לפנינו ומייחלים שנשכיל ליצור מהם יצירת אומנות.
שלא תבייש את בעליה. 
התארסתי, זכיתי בבחור עדין, יפה נפש ממשפחה אמריקאית מכובדת.
החתונה התקיימה באולם יוקרתי במרכז הארץ. השמחה רקדה איתי שלובת זרוע, יד ביד.
חברותי פזזו ורקדו סביבי במעגלים עד השעות הקטנות של הלילה.
וכאן מתחיל סיפורי.
מיד לאחר השבע ברכות קיבלתי הצעת עבודה.
הטלפון צלצל בבית הטרי. עקשן כמעט כמוני לא פסק מלטרטר.
הרמתי את השפופרת.
"שלום. הקול הנמרץ היה מוכר לי מאיפשהוא.
"מה שלומך אילה? מדברת תרצה".
הסמקתי. תרצה על הקו? תרצה העסוקה מצאה לה זמן לשוחח איתי?.
כנראה העניין חשוב מאוד.
" את שומעת אילה? זמני קצר (איך לא?) יש לי בשבילך הצעת עבודה."
"עבודה?  עוד לא הספקתי לחשוב על הכיוון,  אבל נו. בואי נשמע."
"על הצעה כזאת את לא יכולה לסרב.מדובר בבית החולים הסמוך למקום מגורייך"
"אני שומעת..."
מי כמוני יודעת איזו פנינה יקרה את. כבר המלצתי עלייך בצוות הבכיר שם מה את אומרת?"
מה אני אומרת? א...תני לי לחשוב על זה".
"הראיון מחר" הודיעה וניתקה.
נותרתי עם השפופרת ביד ועתיד גדול ומבטיח.  
 
* * *
 התחלתי לעבוד בבית החולים, ממלאת כרגיל את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
העבודה לא אפשרה לי כמעט לנשום.
היא דרשה ממני לתפקד בשעות לא שעות. לא פעם נאלצתי לעזוב את הבית למשמרת
לילה כשאני מותירה את בעלי בגפו.
בעלי, צדיק מאין כמוהו שתק. והרעיף עלי מילים טובות על אף הכול.
פעמוני האזעקה החלו להדהד במוחי בקול מצטלצל.
המקפיא שהיה רגיל לאסוף אל קרביו ארוחות צהרים מזינות נותר שומם.
הבית שהיה מצוחצח ללא רבב. החל להראות סימני הזנחה.
הגיעו מים עד נפש.
פניתי למנהל המחלקה, הסברתי במילים פשוטות את המצב. וביקשתי להוריד שעות.
בקשתי נדחתה.
הישועה הגיעה ממקור לא צפוי.
מהר מאוד מצאתי את עצמי אוחזת בזרועותיי תינוק צרחן התובע את שלו.
ימי החופשה  חלפו מהר מכפי שציפיתי. הותרתי בצער רב את תינוקי בידי מטפלות מנוסות
ומיהרתי, מיותר לציין – לעבודה.
עבדתי קשה, מעל ומעבר לכוחותיי עבדתי סביב השעון כשאני נקרעת בין הבית לעבודה.
* * *
שתים עשרה שנים חלפו.
משפחתי מנתה אז שני בנים ובת.
ילדי מעולם לא זכו לאוזן קשבת לבעיותיהם. הייתי עסוקה מידי להתעסק בזוטות שכאלו.
דאגתי לכול צרכיהם הפיזיים. שכללו, אוכל מזין המורכב פחות או יותר מאבות המזון.
בגדים נקיים ומגוהצים ובית נקי. בזה הסתכמו מחויבותי כאם.
באחד הימים חזרתי עייפה ומותשת מעבודתי.
ילדי הבכור זינק לעברי, ובשמחה הראה לי את הציון המושלם המתנוסס על מבחנו.
התעלמתי.  לא היה לי כוח אפילו לחייך.
הוא פרץ בבכי. הפנה לי גב, והסתגר בחדרו,
מאז החלו הבעיות להופיע. 
יונתן החל להראות סימני מרדנות. הוא היה כבר נער והתנהג כילד.
נכנסתי איתו לא פעם לעימותים קשים. הוא היה שנון וידע לעקוץ היטב. כאב לי על כך.
הייתי מטיחה בו מילים קשות, והוא לא נותר חייב והשיב לי כגמולי.
באחד מאותם עימותים סוערים בעלי נכנס הביתה וסימן לי עם היד לשתוק.
שתקתי נכלמת.
הוא הסביר לי בקצרה את גרסתו.
"אילה את יודעת, אומרים שחוצפה הוא משפט הנאמר בזמן קושי. -
 יש לזה מקור באחד המפרשים בתנ"ך."
אטמתי את אוזני מלשמוע.
"הילד שלנו לא חוצפן,  קשה לו זה הכול."
"זה הכול? הוא מדבר במילים קשות כלפי, מעליב אותי לעיני הילדים.-
איזה דוגמא לאחיו ייתן הילד הזה?"
"אולי ננסה להבין את הקושי שלו ובעדינות ננסה לסייע לו."
עדיין לא השתכנעתי.
הוא המשיך לדבר על ליבי, "אם הפקדנו בבנק האישי של הילד מספיק מילים טובות,
מלטפות . מילות הנושאות עידוד ואהבה. אז במקרה הצורך נוכל להעיר על מעשיו.
אם לא התחלנו להאיר איננו רשאים להעיר. את מבינה?
כול עוד לא מילאנו את חובתנו זאת, הילד לא יקבל את דברינו.
משהו בחומת ההגנה שלי נסדק.
אני מעולם לא חשבתי שצריך כיסוי לחובות הרבים שצברתי אצל יונתן.
מילים טובות הוא לא קיבל. ביקורת הוא קיבל במנות גדושות.
והמינוס הלך וגדל.
* * *
הרישום ללימודים החל.
יונתן התקבל למקום שנחשב טובה למדי. בעייני הוא נחשב לגרוע ואולי פחות מכך.
הבן שלי צריך לייצג כראוי את אמא שלו, לא?
יונתן החל ללמוד, ניכר שהיציאה מהבית היטיבה עימו.
בעלי קיבל דיווחים מעולים עליו הוא עשה חיל בלימודים והצליח מאוד.
התחלנו לרוות ממנו נחת.
עד שהכול נגמר.
 
בבת אחת מתפרץ לו הר הגעש על פני העולם השליו, מתפרץ ומותיר אחריו רק הרס וחורבן
והמון אבני בזלת שחורים משחור נותרות שם כעדות מצמררת למה שהתחולל.
זה קרה באחת מימי החופשה שיונתן הגיע הביתה.
הוא התנהל באיטיות מרגיזה, התעלם כליל מהמהומה סביב.-
חיכה בסבלנות שיגישו לו מכול אחד מהמטעמים שהוכנו לשבת. הייתי צריכה
בשיא הלחץ לשרת אותו. כמו נסיך היושב במרכז הארמון כשכול הזמן שבעולם לפניו.
השיא היה כשביקש ממני לסיום קפה ועוגה. כשחיוך מרוח על שפתיו.
הכוס שהחזקתי התנפצה לרסיסים.
הוא הגדיש את הסאה.
עצבי הרופפים איימו להתפקע. הבטתי במבט המרדן שנשא אלי
והתפרצתי עליו כפי שלא התפרצתי מעולם.
ואז פלטתי לעברו משפט מוחץ שנשא את זעמי וכאבי זמן רב -
"הלוואי שתלך מהבית ולא תחזור".
הוא נאלם הלום רעם. נשאר מסומר למקום. ואחרי רגע התעשת הפנה לי גב ונעלם מאחורי
דלת חדרו. כמו אז כשבא להראות לי את המבחן. אבל הדמעות, עלו הפעם בעיני.
איזה מין אימא אני? רגשות הכעס התחלפו מהר מאוד ברגשות אשם.
יונתן במשך כול השבת נמנע מלהביט בעיני.
כשהסתלקה לה הנשמה היתרה הוא ארז מזוודה ונעלם בלי לומר שלום.
זאת הייתה השבת האחרונה שזכיתי לראות אותו.
* * *
יונתן לא יצר קשר שלושה ימים. זה לא התאים לו. הוא היה מתקשר כל ערב לאחל לבעלי
'לילה טוב'. ופתאום שקט שכזה מצידו.
דאגתי מאוד. לב של אמא לעולם לא טועה.
ביום שלישי לא התאפקתי, צלצלתי לחדרו בלב הולם.
השפופרת בצד השני הורמה.
"אפשר לקרוא ליונתן לוי?" הקול שלי רעד.
"יונתן לוי ? רק רגע."
"החברשלו אומר שלא הגיע משבת. הוא חשב שהוא חולה. הוא לא בבית?."
"לא!!!!. צעקתי בחרדה. אתה בטוח שהוא לא שם?"
"בטוח במאה אחוז. ואני חושב שהעלמות הפתאומית הזו מדאיגה מאוד -.
אם תזדקקי לעזרה תפני אלי בסדר?"
"בסדר? לא. שום דבר לא בסדר עכשיו."  איפה יונתן?"
המשפט ההוא עמד מולי, שולח אלי אצבע מאשימה.
"הלוואי שתלך מהבית ולא תחזור".
אוי מילים, מילים מילים כמה הרס טומנים בחובם.
 
הימים הבאים היו ימים שאני לא מאחלת אפילו לשונאים שלי.
התקשרתי לחבריו לא פסחתי על אף אחד מהם.
צלצלתי גם לקרובי המשפחה הקרובים והרחוקים .
אף אחד מהם לא ידע משהו על אודותיו.
נכנסתי לפאניקה כמעט שאבדתי עשתונות.
הזעקתי את בעלי, סיפרתי לו הכול, כשהדמעות חונקות את גרוני.
הוא נבהל כהוגן והחל מחייג למשטרה.
זה הלחיץ אותי עוד יותר. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.
הוזמנו לתחנת המשטרה לחקירה.
השעות הללו מתישות פיזית ונפשית. מילאנו ערימה של מסמכים. ישבנו מול עיניים בוחנות
של חוקר משטרה. 
העניים ההם לימדו אותי להרגיש במוחש מה זה בית דין של מעלה. כול נתון קטנטן תועד.
הוא חקר אותי הלוך וחזור, והתעכב על המילים ההם ששפכתי לעבר יונתן בחמת זעם.
"הלוואי שתלך מהבית ולא תחזור".
אחרי הרגעים הללו, המהולים בהרבה מתח, הוא הביט בנו בעניים ביקורתיות ואמר:
"המסקנה מהמקרה שלכם היא אחת."
עצרנו את נשמתנו במתח.
"יונתן לא נעדר!! הוא ברח מהבית".
"על פי חוק אין לנו זכות לטפל במקרים מעין אלו. תודה ושלום לכם".
בהיתי בו המומה.
"יונתן הוא לא מקרה הוא הבן היקר שלנו," צעקתי לו מלב מורתח של אמא.
 הדמעות מיהרו להתגייס לעזרתי. "בבקשה תעשו מה שאתם יכולים כדי לאתר אותו".
לו היה שומע יונתן את המילים הללו, ספק אם היה נעלם מהר כל כך.
השוטר הקשיח את פניו.
"מי שלא יודע לגדל ילדים שיישא בתוצאות!!!".
מילים ,מילים מילים לו יכולתי להשיבם מקצה העולם ועד סופו הייתי נוסעת לאוספם אל חקי.
מאוחר מידי.
הוא קם ועזב את החדר.
נגררנו לבתינו אבלים וחפויי ראש.  
ימים ולילות לא משתי מעריסתו של הטלפון המטרטר. עניתי לאינספור טלפונים דאוגים.
 לאחר שלושה ימים הגיע הצלצול המיוחל.
מספר חסום מחייג אליך...
הרמתי בהתרגשות את השפופרת,
קול מתכתי דיבר בקול מונוטוני."הלו, משפחת לוי?"
פלטתי נשיפת אכזבה. זה לא יונתן.
"מדבר ארז. שמעתי את הקול כמו מתוך חלום בלהות. "אני החוקר שחקר אתכם. את יושבת
גברת לוי?"
מד המהירות של הלב שלי שבר שיאים.
"בנכם נמצא ברשימת היוצאים מין הארץ במטוס אל על מתל אביב לכיוון אירופה".
"הלך לטיל הבחור. מה?"
אברי התאבנו הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
זה לא יתכן. יונתן שלי, ילד קטן לבדו בעולם הגדול. אנא חזור אלי ילדי."
דמעות רבות שפכתי בצער רב. דמעותיי מרטיבות את סידורי יום יום בדמעות מורתחות של
אמא יהודיה.
השתניתי.
זה היה אחד מנקודות האור שהאירו לי באלפי נגוהות בתהומות הייאוש והחשיכה.
התחלתי להכיל את ילדי. לתת להם מענה לצרכיהם הרגשיים.
שמא זה יציל את יונתן. וישיב אותו אלינו.?
הייתי בוכה לתוך הכרית ומדברת איתו, עם יונתן שעות.
 
אבל בזאת לא תם סיפורי.
באחד מימי העבודה השגרתיים קרא לי מנהל המחלקה בדחיפות.
"הגיע אלינו תיק קשה מאוד אשמח אם תעברי עליו במהירות האפשרית".
 מדובר באדם צעיר כבן שלושים  אב לשלושה ילדים".
הצצתי בתיק. הרופאים לא נותנים סיכוי. בגופו מקננת מחלה נדירה מאוד חשוכת מרפא.
החלטתי לראות במי מדובר מקרוב.
הצצתי ונפגעתי.
ליד הדמות המחוברת לאינספור צינורות ומכשירים מצפצפים ישבה עם גב שפוף
אישה צנומה עדינה. כנראה אשתו של החולה.
היא חבשה פאה בהירה על ראשה ומלמלה ללא הרף פרקי תהילים.
היא נראתה אומללה.
"שלום גב' כהנמן?" קולי רעד ניסיתי לייצבו אך הוא בגד בי והשמיע יבבה חנוקה.
"כן". עיניים מצועפות בדמעות נעצו בי מבט מבוהל.
"גשי לחדרי הוא ממוקם בסוף הקומה השנייה הרופא מחכה לך שם".
לא התאפקתי, הנחתי יד על כתפה כשליבי משדר אהבה אינסופית.
היא נאחזה בי כטובע הנאחז בקש.
מילים רבות של עידוד ונוחם שפכתי באוזניה. רציתי בכול מאודי לחזק אותה
בשעה הקשה הזאת.
זיק של תקווה ריצד בעיניה ניכר שהוקל לה מעט.
נשמתי לרווחה.
מילים מילים מילים לו רק נשכיל ליצור מהם יהלומים ערכם  רב כול כך.
 
בעלה השיב את נשמתו לבוראו שעתיים מאוחר יותר.
היא הייתה היסטרית ולא הפסיקה למלמל את שמו של בעלה המנוח.
החלטתי שאהיה לצידה עד הסוף בשעות הקשות.
לקחתי מונית והגעתי להלוויה.
ההספדים נאמרו בבכי וברגש רב. הצער ניקב את תהומות הלב.
הבטתי ביתומים האומללים ובאלמנה הטרייה ופרצתי בבכי. ליבי נצבט.
לקראת סיום ההספדים, ניגש אדם כבן ארבעים סקר את הנוכחים בצער.
מבטו נעצר על היתומים הרכים.
הוא נעמד על הבמה וביקש את רשות הדיבור.
לא אגזים אם אומר שהיה רחב פי חמש מאדם ממוצע.
הוא פתח את פיו וסיפר את הסיפור הכי הזוי ששמעתי מעודי.
מאז שנולדתי סבלתי מבעיה רפואית שגרמה לי להשמנה מוגזמת.
את הדממה היה אפשר לחתוך בסכין.
הבעיה הרפואית הייתה הצרה היותר קטנה שלי.
המילים הפוגעות והמזלזלות שהתלוו אליה היו משמעותיות יותר.
הפכתי ללעג ולקלס בעיני אנשים.
הביטחון העצמי שלי נסדק ורוסק לרסיסים. הכאב הצטבר על  לבי כאבק מכאיב לי מידי יום.
באחד הימים לקחתי את בני לקופת חולים. כמו שמקובל שאלתי את הנוכחים  -
"מי האחרון כאן בתור?"
אדם אחד חשף לפני טור שיניים בוהקות, חייך בלגלוג ואמר: "שב, שב, עם המשקל שלך
תשקע טוב בכורסא. יש לך עוד זמן לחכות".
נעלבתי עד עמקי נשמתי.
אני שמן, אז מה? בורא עולם העניק לי את  הניסיון הזה .
מדוע הוא צריך לעלוב בי כך לעיני כולם?.
מתוך כאב פלטתי לעברו: "הלוואי שתהיה כ"כ רזה עד שלא יראו אותך".
באותו רגע הוא פרץ בבכי נורא. הקהל נסחף אחריו בבכיות קורעות לב.
תמהים על הקשר בין הדברים.
"אני רוצה לבקש סליחה מהמנוח בפני אשתו וילדיו וכל הקהל שנוכח כאן".
אותן מילים קשות, שנאמרו בשעת צער, הם אלו שגרמו לילדים הללו להיות יתומים.
השמים החלו בוכים, מרטיבים את האדמה הקשה ואת הלבבות, עין לא נותרה יבשה.
מילים, מילים מילים, יכולות להרוג, ויכולות להחיות כמה עוצמה וכמה הרס הן טומנות בחובן.
עזבתי את המקום, תרה אחר הרכב בחניה.
על קדמת השמשה חיכה לי פתק לבן מאיים,
נבהלתי כהוגן. מה עוד יכול לקרות ריבונו של עולם?
פתחתי אותו ונשמתי לרווחה. היה זה דו"ח שגרתי על חנייה במקום שאינו חוקי.
זה היה בשבילי עוד רמז של עין רואה ואוזן שומעת וכול מעשיך בספר נכתבים.
לי זה הספיק.
ישנם רגעים גדולים בחיים, רגעים שהגלוי רב על הנסתר. כביכול המסך של "אסתר אסתיר
פני" מורם והשגחתו של האלוקים נכרת לעין כל.
זה היה אחד מהרגעים הללו.
נהגתי הביתה כשראשי קודח ממחשבות והרהורים, ובלב  הרבה רצון טוב להנציח את
הרגעים הללו לעולם.
ברקע התנגן שיר מרטיט של תפילת נעילה. המילים תאמו בדיוק להרגשתי.
"המציא לנו מחילה בשעת הנעילה." סלח לנו  אבינו כי חטאנו."
לכול אחד יש את הימים הנוראים שלו.
 בהבזק של שנייה החלטתי לעשות מעשה לעילוי נשמת המנוח.
וכן כמובן גם למען חזרתו של בני הבכור יונתן.
ידעתי היטב מה אני הולכת לעשות.
הגעתי הביתה. השקט קידם את פני בברכה. הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב.
האצבעות שלי ריחפו על הקלידים ובטבעיות גמורה עשו את שלהם.
מילים נכתבו, רגשות הובעו, המילים הצטרפו לשורות, והשורות הפכו עד מהרה לדפים.
הייתי נתונה בסערת רגשות גדולה וכתבתי את המילים מתוך כאב לב נורא.
בסוף פניתי אל הקורא וביקשתי ממנו להתחזק בנושא ולקבל קבלה בשביל יונתן.
בשעת דמדומים לפנות בוקר סיימתי.
השמים הפכו את צבעם משחור לצבעים מרהיבים. ותקווה גדולה החלה לפעם בליבי.
הרמתי את העיניים לשמים ולחשתי. "אנא ה' עשה שבזכות הסיפור הזה שיופץ מחר לזיכוי
הרבים ברחבי הארץ תחזיר את יונתן הביתה בריא ושלם".
הרגשתי שתפילתי נענית.
הדמעות טשטשו את ראיתי .
נרדמתי.
קמתי בבוקר ונסעתי לבית הדפוס הקרוב השוכן במרחק ניכר מביתי.
הדפסתי 20 אלף עותקים. ושלחתי לכול חור ברחבי הארץ.
מי שאמר את המשפט דברים היוצאים מין הלב נכנסים אל הלב היה אדם חכם.
הקוראים שלי יעידו.
באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון למשרדי.
על הקו הזדהה אדם בשם אליהו, היה לו מבטא זר.
 "במה אוכל לעזור לך ? " שאלתי.
 "אני מאירופה, רציתי לבקש בקשה".  עצרתי את נשימתי.
"לפני שבוע באתי לביקור בארץ, קראתי את הסיפור שלך והתרשמתי מאוד".
"רציתי לבקש את רשות המחברת להפיץ אותו  כאן  לזיכוי הרבים, מוכנה?"
"אם אני מוכנה? איזו שאלה, הלא הסיפור הזה נכתב למען המטרה הזאת. וכול מי שעושה
בו שימוש יבורך."
דפיקות הלב שלי הואצו אולי יונתן יקרא את הסיפור ויחזור הביתה.
הכול לפי התוכנית. השגחה משמים.
לא טעיתי.
לב של אמא לעולם לא טועה.
לאחר חודש כשחזרתי מהעבודה פתחתי את הדלת וכמעט התעלפתי.
יונתן ישב על השולחן לצידו של בעלי, הם ישבו ושוחחו ביניהם כבימים ימימה.
חיבקתי אותו, את יונתן שלי, כאלו נולד מחדש.
אף מילה לא נמחקת. כול מילה נחקקת ונצרבת בנשמתו של האדם לדורי דורות.
היזהרו  בגחלתן של מילים שכוח רב ועצום להם.