היום הראשון הגיע. אחד בספטמבר.
עוללים נרגשים עם תיקים בשלל דמויות של צבי הנינגה או ברבי מתגלגלים להם יחד לעבר בית הספר.הורים נרגשים מצלמים מתעדים את הרגע לפני שהגוזל פורש כנפיו ונכנס למבנה הבטון שבו יבלה את רוב ימיו בשש השנים הקרובות ואז יעבור למבנה "אפור" יותר לעוד 6 שנים.
שניים עשר שנים של אסיפות הורים , ציונים, וועד הורים שיעורי בית ומבחנים מתחילים עכשיו. דאגה אינסופית לשלום ילדך (שלא נגמר באף שלב, כן?)אתה מסתכל על הגוזל ואומר לעצמך: הוא יהיה בסדר כולם עוברים את זה." אבל הוא זה לא כולם הוא\היא זה הילד \ילדה שלך.
איך מתכוננים לרגע הזה? לא אני לא מתכוונת לרכישת ציוד במאות שקלים כולל חלילית ובגדי בלט. אני גם לא מתכוונת לחזרות רבות על הא"ב כדי שלילד יהיה מושג. גם ימי המלחמה ששיבשו את החייים לא נכללים פה גם אם הסברת לילד היכן נמצא המרחב המוגן וסיפרת לגוזלית שתרוץ כל עוד נפשה בה אם תהיה אזעקה. אני מתכוונת לתחושותץ שהתינוק או התינוקת שלך עוזבים את ידך ואומרים: אמא, עד כאן..סבבה שתהיי ברקע אבל זוהי דרכי." תתפלאו לא במילים האלה אבל זה מה שהם אומרים.
ואתם ? מה אתם עושים? צופים בעיניים מזוגגות בדמעות ונוסטלגיה על הילד שרץ לו להפסקה פעילה בורח ממבטייך כי זו פדיחה שאמא נותנת נשיקה ליד כולם ועושים את "המינגל" החברתי הראשון בחייהם...שלום כיתה א...
אז מה נשאר לנו כהורים לעשות? לקבל את השינוי המבורך. להתפלל שיחזרו כל יום בשלום. שלא יציקו להם, שלא יטרידו אותם, שהחומר לא יהיה להם קשה, שלא יפצעו בהפסקה, שלא יעשו עליהם חרם, שלא יעליבו אותם, שהמורה תאהב אותם, והכי חשוב שתמיד יזכרו שאמא\אבא תמיד יהיו לצידם...ברוך הבא לעולם האמיתי גוזלים....