כל אחד והפחדים שלו. אני חושבת שכל ניצחון על פחד, מגבלה ומעצור משחרר ותורם לאיכות החיים. 
זה לא חייב להיות ניצחון על משהוא גדול, גם ניצחון על פחד קטן הוא ניצחון

לפני עשרים ואחת שנים, בעקבות מעבר לעיר הגדולה הרגשתי צורך לעשות רשיון על קטנוע כדי לשפר את איכות החיים שלי בעיר, לא סבלתי נסיעות באוטובוס, הצפיפות והחיכוך עם הרבה אנשים, להיות תלויה בזמנים, אם יגיע האוטובוס, לאחר לעבודה בימי  גשם כשהתנועה השתבשה. לכן החלטתי להוציא רשיון לקטנוע.

היה לי רשיון לרכב אך מעט מאוד נסיון, כסף לקנייה ואחזקה של רכב לא היה לי, כך ששני גלגלים היו פיתרון. 

פחדתי בכביש ולקח לי הרבה זמן לשלוט על הקטנוע, עשיתי רשיון רק על 50 סמ"ק, לקחתי יותר שיעורים מהממוצע עד שרכשתי יציבות וארבעה טסטים עד שעברתי, לא היה לי קל. כשנסענו משכונת התקווה עם המורה לתרגל במשרד הרישוי בחולון, פחדתי ורעדתי תוך כדי הרכיבה. לבסוף קיבלתי את הרשיון הלכתי לאחד הסוכניות/מוסך בתל אביב והזמנתי קטנוע.

זה היה פיאג'ו 50 סמ"ק כחול, הגעתי לחנות ויצאתי על הקטנוע, מהתרגשות וחוסר ביטחון לא ידעתי איך להדליק ומה לעשות והמוכר הראה לי ובפעם הראשונה רכבתי בלי מורה, פחדתי רצח.

רכבתי משם הביתה, מרחק שהיה אולי עשר דקות נסיעה, עשר דקות שהרגישו כמו שעה. כולי רועדת ומזיעה מפחד כמובן, הגעתי הביתה בתחושה רעה אבל לא ויתרתי, עקשנות עוזרת. והמשכתי.

והנה עברו חלפו (טסו) להם יותר עשרים ואחת שנה של רכיבה.

מאז היו לי עוד שני קטנועים אחרים של סאן יאנג דגם פיור 50 סמ"ק וב-2007 רכשתי קטנוע מיו של סאן יאנג 100 סמ"ק. היו לי נפילות ותאונות ושטויות שעשיתי על הכביש אך עם הנסיון נרכש הביטחון והפרקטיקה.
אומנם לא היה לי אומץ לעשות רשיון על אופנוע כבד אבל גם זה היה צעד קדימה עבורי, ניצחון זה דבר יחסי. 

השבוע שברתי מחסום נוסף. עד אז רכבתי על הקטנוע באזור גוש דן ולא היה לי אומץ לרכב למרחקים ארוכים.
גם כי קטנוע 100 זה קטן וגם הפחד האישי שלי. ביום שישי האחרון זה השתנה.

התכוונתי לנסוע לבקר את המשפחה בירושלים, רק המחשבה על להגיע לתחנה מרכזית, לחכות שמונית לירושלים תתמלא, להגיע לבנייני האומה ומשם לקחת מונית לאמא שלי - עייפה אותי ואז בגחמה של רגע החלטתי, אני רוכבת על הקטנוע לירושלים, באותו רגע של נחישות נפתח משהוא בראש, נזכרתי במשפט שמלווה אותי כל החיים, משפט שאבא אברהם ז"ל אמר לי הרבה כשהייתי נערה "אל תפחדי מהפחד".

מבלי לחשוב מה יקרה ומבלי להיסחף לתסריטים של בעיות אפשריות, ארזתי תיק קטן, בדקתי בגוגל איך יוצאים לירושלים ואיזה מספר כביש זה, נסעתי לתחנת דלק, מלאתי דלק, ואויר בגלגלים ויצאתי לדרך מרמת גן לירושלים. באי ידיעה כמה ק"מ זה עד ירושלים ומה יהיה עם העליות... האם יספיק הדלק?  בקטנוע יש מיכל קטן, כ 4 ליטר ולי לא היה מושג כמה צריך לירושלים (בדיעבד כ 2 ליטר לכיוון) בלי פחד, עם ביטחון  יצאתי לדרך. 
הגעתי לירושלים (תוך שעה) וחזרתי למחרת. והיה נהדר!!! הקטנוע שלי שנראה כמו צעצוע, נסע כמו גדול וגם את העליות עלה, לא מהר אבל עלה. ההרגשה ברכיבה הייתה נהדרת, הייתי בהיי! רכבתי בביטחון. 
וכשהקסדה סגורה והרכבים חולפים על פני עם חלונות סגורים (מזגנים) מה עשיתי? חחח. 
צעקתי "לא מפחדת מכלום" הרגשתי חופש, חופש מעצמי, מהפחד.

ליוותה אותי תחושה פנימית שאבא ואלוהים שומרים עלי מלמעלה. וגם אם יקרה משהוא ואמות לא נורא, 
בכל מקרה מתים במוקדם או במאוחר אז מעדיפה ככה תוך כדי שחייה את הרגע ונהנית.
נדמה לי, שזה היה אחד מאותם רגעים של הארה.

הפחד עוצר אותנו וכל ניצחון קטן מעצים.
כשטסתי לראשונה עם תרמיל בגיל 34 למזרח הרחוק, לילה קודם הרגשתי רע,
מה אני צריכה את זה? איזה פחד, רוצה להישאר בבית, במקום המוכר.
בדיעבד זו הייתה מתנה אדירה שנתתי לעצמי, לטייל לבד בעולם, לעשות מה, מתי ואיך שאני רוצה, רק אני.
טיילתי חצי שנה (בתאילנד, הודו ונפאל) לא רק טיילתי אלא יצאתי בנפאל לטרק של חמישה ימים לבדי. 
עברתי הרפתקאות כולל ללכת לאיבוד (פעם בתאילנד, פעם בהודו) והתמודדתי לא פעם במצבים ורגעים קשים  ויצאתי חזקה מזה. אחרי שנה שוב טסתי לטייל לבד עם כרטיס פתוח (תאילנד, ניו זילנד, אוסטרליה והודו)
טיילתי שבעה חודשים עד שנגמר הכסף, הייתי, ראיתי וחוויתי מקומות רחוקים ומעניינים, רחיפה במצנח ועוד טיולים וטרקים, עשיתי מה שבא לי, מתי שבא לי ואיך שמתאים לי. "חופשי זה לגמרי לבד".
יש לזה מחיר, זה לא תמיד קל ומשעשע אבל מי שמתמודד מתחזק.
אבל זה לא ממש חשוב לי וגם אני אומרת, למה להיות קטנונים... 

אני מאחלת לי ולכל מי שקרא שנמשיך לנצח את המחסומים של עצמנו!