המבחן הגדול ביותר שיש לנו כדוברי השפה העברית הוא השמירה עליה, ישנם ויכוחים רבים על הדרך בה אנו צריכים לדבר, חלק יאמרו שהעברית התקנית והיבשה משעממת ואינה עומדת בקו אחד עם המודרניות וההתחדשות העומדת בפתח, לעיתים נדמה כי הפתרונות שאנשי האקדמיה מוצאים לה לוקים ב-"יכנאות" וטרחנות. חלק אחר יאמר ששיבוש הלשון והלעגתה היא הסכנה האמתית.
 
כנראה שהפתרון הוא בשליטה על האבולוציה הקיימת, דחיפת רעיונות חדשים וטובים קדימה והצעות חדשות העולות מן השטח, ליטושן והטבעתן. כלומר, השפה עוברת תהליך אבולוציוני וטבעי של השמטת מילים שאין בהן צורך והכנסת מילים חדשות הבאות מכל מיני כיוונים חדשים, אם זה משפות אחרות או סלנגים וצורות דיבור שונות של מגזרים למיניהם. כרגע הכל נכנס בפנים בהיעדר גורם מפקח ותקני, לכן ובמיוחד במדינה דמוקרטית שכל הצעה נופלת וקמה על פי רוב, מה "שנתפס" הוא זה שקיים. המאמצים הרבים שעליך להשקיע בשביל לקבל אוזן קשבת גדולים פי כמה ממדינות אחרות או מסקטורים שונים ומצומצמים.
 
ארגון השפה באופן די ברור מתחיל בבתי הספר ובגנים, החופש שם הרבה יותר מידתי, היסודות נבנים על פי הרעיון הפדגוגי המושפע מסיפורי ילדים מוכרים ובהמשך ממשוררים וסופרים קנונים. יש פחות מקום לספרות חדשה ושירה עכשווית לכן הריחוק הוא גדול יותר, רוב בני הנוער כיום אינו מרגיש זהות ואפילו להיפך, הניקור יוצר ריחוק והריחוק מביא אותם לעילגות כשאין הם מוצאים עניין. ומפה נוצרת שפה חדשה, שבורה וסלנגית ברובה, חסרת אופי רציני ונטולת פאתוס. אין צורך להוסיף את המדיה הרדודה המוצעת להם, שגם אנו לוקים בה ומושפעים ממנה, לכדור השלג הזה אין סוף, אלא אם כן נשים את הדברים במקום הנכון, נבוא לקראת ההתחדשות כדי לשמור על הישרדותה של השפה העברית שחיברה אליה את הישראליות.
 
כדי לצמצם פערים חובה על שני הצדדים לרצות בזה, אין הכוונה היא לכן שישנה מלחמת הישרדות בין הדורות או בין מגזרים, ההיפך הוא הנכון, נתינת במה לכאלה שיש להם מה לומר באופן משכנע וחזק הוא הכרח. העניין הוא הדבר, סופרים ומשוררים שיודעים להשתמש במגוון המילים והצורות התחביריות תוך כדי שמירה על חן דיבורי וסקרנות הם אלה שיקנו את הקהל ואם הקהל יקנה אותם הוא יתחיל לדבר כמוהם ויחקה אותם.
כאדם שגדל בבית מזרחי מסורתי, בפריפריה, אני חייב לקבל מהקוטביות האחרת דבר בסיסי וראשוני כדי להביע הזדהות ולהבין אותו מבלי לחוש את ההזרה, גם אם הדובר רוצה לפנות ספציפית אל בני ביתו בחצי לחישה הוא אמור לעשות זאת בדרך שתשמור מצד אחד על האותנטיות כך שלא תרגיש רדודה ומונמכת רק כדי להסבירה לכולם אבל גם שתסביר לי על מה היא ולא תיפול בהגדרה של "ביידיש זה יותר מצחיק". מי שיודע לומר את דבריו לקהילה שלו בצורה פנומנאלית עליו לדעת שזה לא מסתיים רק כאן, יעדיו עוד רבים והמשימה לא הושלמה.
 
אחד הדברים שהכי בולטים באהבה שלי לשפה העברית הוא העיגוליות שלה, אותה עיגוליות שאולי נדמה שהיא סוגרת עליה ומצמצמת אותה למראית עין לתפיסתי היא היתרון שלה, המילים, הניקוד, הבניינים, סימני הפיסוק, חוקי המשפט וכל מה שנגזר מזה בתתי נושאים הם עולם שלם של כלים וחומרי גלם ייחודיים שקיימים אך ורק בשפה הזאת. הם גמישים כפלסטלינה ומקבלים לתוכם חלקים אחרים כמו לגו. אותה הגמישות היא זו שמאפשרת לנו להתענג משירים וטקסטים נפלאים שמאגדים תרבויות שנחתו כאן מכל הארצות, זה לא מובן מאליו, כור היתוך כזה לא היה מתקבל ב-90% מהשפות שקיימות בעולם. אל לנו לזלזל בזה. החיבורים עם מילים משפות שונות ו-"גיורן" ניתנות לנו בשל מבנה השפה שעברה דורות ארוכים מתקופת התנ"ך. מכאן מגיעה החשיבות של שמירתה.
 
השאיפה היא להגיע אל החלקים החלשים בחברה שלא מכירים את הבעיה. היא לא מטרידה אותם בגלל חוסר ידע, בגלל בועתיות תל אביבית, שאם לא נקראה בדרכך במקרה כנראה שלעולם לא תכיר אותה. פעם הקיבוץ היה האליטה השלטת שמדי פעם תקשרה עם ברנז'ת ''כסית'' ויושביו, היום הבלעדיות שייכת לגוש דן. והקיבוצים? אותם אלה שדחו את העיירות מסביב אליהם, הם הפכו למעוז פריפריאלי, מוגן ושמור אמנם אך מנותק מהדברים שקורים בעת הזאת, עדיין מתרפק על העבר, שואף אוויר נוסטלגי ולא רואה את המציאות החדשה והמונופוליסטית בדיוק כמו המערכת החינוכית שהזכרתי בתחילת דברי.
 
האהבה לשפה העברית היא בדמנו, חזקה מאתנו, תשרוד עוד הרבה שנים בזכות מבנה היהלום שלה. האתגר המרכזי הוא איך אנו מלטשים אותה כיום? וחובקים אותה חזק, כל אחד בתורו מסתכל בתוכה ומוסיף לה את בבואתו המתנצנצת, אין היא אמורה להישלט בידי גורם אחד תאב החומד לה. עליה להיות נגישה לכל החפץ בה, היא תשמש מדורת השבט והמונומנט המרכזי או בית התפילה הקטן בעת הצורך.