ירושלים של מעלה, שבת קודש לעת דמדומי חמה, בית המדרש דהרה"ק ר' נחום מראחמסטריווקא זצוק"ל, איציק יושב לו בפינה, מכונס בעצמו, מצונף, נראה כנזוף. איציק, הילד הפעיל והשמח, איציק אייזנבך, זה שבכל שלשידעס אצל הרבי סוחב את הספסלים, מסדר את השולחנות, מחלק את הסודה, יושב בצד, מדוכא כראוי, לא משתף פעולה, נראה שמשהו עובר עליו.
   הטיש מתנהל כסדרו, ולפתע הצדיק ר' נחום מבחין שאיציק לא פעיל השבוע, משהו לא תקין כאן, מברר הצדיק ושואל: "איפה איציק יקירנו?" מפאתי בית המדרש נשמעת התשובה: "איציק כאן! אין לו מצב רוח" "קום נאר יונגעלע" נשמע קולו של הצדיק "בא, ספר לי מה קרה, למה אתה היום עצוב", פותח ה"יונגעלע" את סגור פיו ומתחיל לספר לצדיק:
   הרבי כנראה יודע שמידי שבת בשבתו הולך אני לכותל המערבי, לומר תהילים בשבת אחה"צ כמנהג הרבה מחברי ומתושבי ירושלים, וכמו כל שבת בשבתו הלכתי גם היום לכותל המערבי, אך היום התרחש משהו מאוד כואב בדרכי לכותל, בדרך כשהלכתי ראיתי נצנוץ של שמש משתקף על פני הרצפה, מבט נוסף לעבר נצנוץ השמש העלה שעל הרצפה לידי נמצא מטבע זהב בעל ערך רב, נפוליון, נפוליון שלם, הרבי בוודאי יודע מה משמעותו של נפוליון למשפחה כמו שלנו, בנפוליון בודד משפחתנו יכולה להתפרנס במשך שבוע שלם, לא רק להתפרנס אלא גם לקנות מנת בשר ראוי לשמה, כך שלא נצטרך לאכול מרק של רגל עוף ביום ראשון וביום שני וגם ביום שלישי.
   ובכן, לאחר שראיתי את הנפוליון על הרצפה, נחרדתי, הן שבת היום, מה אעשה איך אוכל להרים את המטבע, הרי שבת קודש היום, אך מיד התחזקתי ואמרתי, הן אמנם לא אוכל להרים את המטבע, אך בהחלט שאוכל לעמוד על המשמר מעכשיו עד צאת השב"ק, ולשים את כף רגלי על המטבע כך שאף אחד לא יוכל לגנוב לי את זה. אומר ועושה, נעמדתי עם רגלי על המטבע עומד כמסומר למקומי, שומר על המטבע.
   כל זה היה טוב עד לאותו רגע בו עבר לידי נער ערבי, וראה את מעשי, הלה רצה לדעת מה אני מסתיר מתחת לרגלי, הוא ניגש אלי, בעט בי ברגליו המגושמות, כמה שניסיתי להשיב מלחמה לא הצלחתי בכך, הנער המגושם הפילני ארצה, לכלך את בגדי השבתיות, השאיר אותי שם על הרצפה, עצוב שפוף ונדכה, הרים את המטבע היקר והלך, אני נשארתי שם והמטבע הלך איתו, לא ניסיתי לצעוק כי ידעתי שאני רק יסבול יותר, אך את כאב לבי אף אחד לא יוכל לרפא, כשאר בעיני רוחי כבר ראיתי את הרווחה הכלכלית שתבוא לביתי, דמיינתי כבר את חיוכו הרחב של אבא, את שמחתה של אמי, כשאבוא לביתי ואראה להם את המטבע הזה, והנה כל החלומות נגוזו.
   הרבי מבקש מהילד ללכת לשטוף את פניו הבוכיות, תוך כדי ליטוף חם ואוהב, ואומר לו: "איציק יקירי, אני מבין את כאבך הגדול, אתה צדיק מאוד גדול, בזכות שמירת השבת היית מוכן לוותר על דבר כזה גדול. אבל עכשיו, מנע קולך מבכי המשך לשמוח ולעשות את תפקידיך הקבועים, ומיד במוצאי שבת היכנס אלי אני רוצה לשוחח עמך"
   ברוך המבדיל בין קודש לחול, הרבי נכנס לחדר, אחריו מחרה מחזיק איציק הצדיק, הרבי מתיישב על מקומו, ופותח אחת ממגירת השולחן בו הוא יושב ומראה לאיציק, מטבע של זהב, נפוליון, ואומר לאיציק: איציק היקר אתה רואה את הנפוליון הזה, קח אותו במתנה, הרי הוא שלך, כל הדמיונות שחשבת על הרווחה שתבוא לביתך יתקיימו, קח את הנפוליון ומסור אותו לאביך. אך בקשה קטנה לי אליך, וזה יהיה תנאי לקבלת הנפוליון, אני מבקש ממך בזאת שתמסור לי את השכר של המצווה שקיימת היום, היום קיימת מצווה במסירות נפש ממש, ואני מעוניין בזאת לקנות ממך את המצווה הזאת ,ובתמורה אני משלם את הנפוליון הזה.
   איציק מסתכל על פני הרבי, ובפעם השנייה היום היה כחולם: "הרבי, הרבי הגדול, רוצה לקנות ממני את המצווה, הוא מוכן לשלם על זה מטבע כה יקר, מטבע כל כך יקר, מטבע יקר המציאות, והרבי מוכן לשלם את זה עבור מצווה שאני, איציק הילד בן התשע קיימתי" לכזאת התפתחות לא חלם ולא דמיין, והוא עושה חושבים פעם שנייה, הפעם הגיע למסקנה שונה: "אם הרבי מעוניין לקנות ממני את המצווה בנפוליון, סימן הוא זה שהמצווה שווה יותר מנפוליון, אם כך איני מוכן למכור את המצווה בעד כל הון דעלמא"
   נשק הרבי ר' נחום על מצחו של הילד באמרו: "אכן בר חכים אתה, הבנת את מה שרציתי להבהיר  לך כמה גדולה חשיבות המצווה, אותה לא תרצה למכור בעד כל הון דעלמא", ומספר ר' יצחק אייזנבך כל ימי לקחתי מוסר לעצמי מאותו מעמד בחדרו של הרבי ר' נחום, ממנו שאבתי כוח והבנתי כמה חשובה כל מצווה ומצווה.
   ******************************
   ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שואל מרן אור שבעת הימים הבעל שם הקדוש, איזה חסד הוא אם משלמים לאיש כמעשהו, הן ברור הוא שכל אחד מקבל כמעשהו.
   אמנם - מסביר הבעל שם הקדוש – כאשר האדם אוחז לפני עשיית מצווה, הרי שבכל הפרעה קטנה הוא כמעט מוכן לוותר על המצווה, לעיתים מוכן אדם בשביל שקל בודד להפסיד תפילה בציבור, בשביל לשון הרע קטן הוא מוכן לדבר באמצע התפילה, כי לפני עשיית המצווה הניסיון הוא גדול ורב למאוד, אך לאחר עשיית המצווה אם ייגש מאן דהוא לחבירו ויבקש ממנו למכור איש"ר אחד עבור מיליון דולר הוא לא יהיה מוכן למכור לו, כי אז המצווה כבר שייכת לו, והוא אינו מוכן למכרו בכל הון דעלמא.
   והנה בהגיע העת, בו מלך מלכי המלכים נותן שכר לבריותיו, נשאלת השאלה לפי איזה זמן ייתן את שכרו, האם לפי חשיבותו בעיניו קודם עשיית המצווה, או לפי חשיבותו לאחר עשיית המצווה. על כך אומר דוד המע"ה בתהילים שהשכר שה' נותן את השכר לאיש כמעשהו, הוא נותן את השכר כפי חשיבותו לאחר קיום המצווה, כאשר הוא כבר מעשהו, כאשר המצווה כבר שייכת לו, וזהו החסד שמשלם שכר כפי השכר הגבוה.
   בשבת שקלים, שבת מטבע של אש, מתחלקת קהילתנו הקדושה לשני חלקים, מהם, שהמצווה היא כבר שלהם, הם מסתכלים על ה-12/18/30/52/72 כעל כלום, עברנו את זה, מה זה כבר לעומת השכר שנקבל בשמיים, הן המצווה הזאת והזכויות הנלוות אליה כבר שלי הן, לא אמכור אותם בעד כל הון דעלמא. ומהם שה-12 נדמה להם כהר, זה הרבה כסף איך נוכל לעמוד בזה, אולי אפשר קצת פחות.
   שבת שקלים, בזאת השבת זוקפים ראשן של ישראל, מטבע של אש, אש קודש, זה הזמן לשנות את הצוגאנג, ונהפוך הוא, זה כבר לא יותר מצווה שקשה לקיימה, זה אוטוטו ייהפך ל"מעשהו", המצווה שלי, הסכומים יקבלו את המעמד האמתי שלהם, ובית המדרש ייבנה לשם ולתפארת.
וכה כתב בספר נועם אלימלך  זה יתנו. איתא בגמרא "כמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה למשה מתחת כסא הכבוד ואמר לו כזה יתנו".....לזה אמר השם הטוב "כזה יתנו", דהיינו שיתנהגו עם כספיהם כזה שהוא אש מתחת כסא הכבוד, דאש שורף ואש מחמם, דהיינו אם ח"ו מתנהג בכספו שלא כהוגן אז שורפתו, ואם מתנהג כשורה בצדקה בלב שלם וגמילות חסדים, אזי המצוה הזאת מגעת עד כסא הכבוד, ומחמתו מגיע לעונג רב בזה ובבא. אמן.