ערב יום שלישי 10.04 השעה כבר מאוחרת. אני שקועה בספר החדש, נוילנד, ורגע לפני שנרדמת שוב בשקע שיצרתי לי בספה בסלון מגלגלת את עצמי לאט לאט לחדר השינה.
החצי שרואה אותי, קולט כמה אני מתייסרת מהגודל החדש שלי והבטן שלי עוד שניה עומדת להתפוצץ. 
הוא מצלם אותי באייפון להמחיש לי את הגודל שלי, שנינו צוחקים על כמה אני גדולה, ממלמלים אחד לשני שעוד טיפה.
11.04  שבוע 40+2 חמש וחצי בבוקר אני קמה בפעם השלישית לפיפי אבל מרגישה כאבים נוספים שעוברים מהגב התחתון לבטן, מרגיש כמו התחלה של צירים. אני חוזרת למיטה ומנסה לתזמן את הצירים שהכאב שלהם בהחלט נסבל, אני קמה להתקלח ומעט חסרת סבלנות, הצירים לא סדירים אך בהחלט אינם מדומים. אני מארגנת דברים בבית ומכינה את החצי שכנראה הלידה מתקרבת, הכיור מתרוקן, הבית עובר סידור וצחצוח קליל ומהיר, בתקווה שכאשר אחזור הביתה יהיה לי נעים.
הנסיכה עוברת לסבא וסבתא ליום כייף שתוכנן מראש והתאים כמו כפפה לצירים שהחלו בבוקר, תכנית כבקשתך?
כשהצירים הופכים למעט מעיקים אני מציעה לחצי לצאת לבית החולים, בכל מקרה הגעתי לשבוע 40+2 וצריך להגיע למיון לביקורת לעשות מוניטור.
עם ההגעה למיון, החצי שואל אם אני מתכוונת ללדת היום ואני אומרת שכן,רצוי בהחלט! הוא מעניק לי במתנה שרשרת יפיפייה עם פנינים ותליון עם לב, תמריץ מקדים לכך שכדאי לי ללדת.
עם ההגעה למיון וחיבור למוניטור הצירים נעלמים כאילו לא היו פה כל חמש דקות. בבדיקה של הרופאת נשים נצפת פתיחה של 2 שאינה מרשימה אף אחד. אנחנו מתאכזבים ומשתחררים הביתה. ביציאה מהבית חולים הצירים חוזרים בכאב חד, אנחנו מתחילים לתזמן מחדש והכאב רק עולה ועולה, זו כמעט שעת צהריים והחצי רעב. חול המועד פסח, אנשים בחופש,מטיילים ואנחנו מתזמנים צירים.
אנחנו עוצרים במסעדת המבורגרים לא כשרה לפסח במיוחד, תוך דקות המקום התמלא ותור ארוך השתרך בכניסה בזמן שהחצי ואני התענגנו, הוא על ההמבורגר ואני על הצ׳יפס. אני מציינת בפייסבוק על הארוחה במסעדה, בזמן שחברי בפייסבוק לא מנחשים שהלידה כבר כל כך קרבה. הארוחה הסתיימה, הצירים המשיכו, מחליטים להמשיך לתזמן את הצירים בבית במטרה לאגור קצת כוחות עד שהצירים יהיו סדירים ושלא נחזור סתם כך למיון.
בבית, בזמן שהחצי מתכנת בלפטופ אני קמה כל חמש דקות להעביר את הצירים, בעמידה יותר קל ולמרות הכל אני נאנקת מכאבים ומגלה את היכולות הווקליות שלי מחדש. הוא מתכנת ואני קמה כל חמש דקות,צורחת, הציר נגמר וחוזרת לנוח על הספה.
השעה 15:30 בצהריים, אני כבר חושדת לגבי עוצמת הכאב שלא אוכל לספוג ולמרות שרציתי בלי, כנראה שלא אצליח להמשיך בלי האפידורל המיוחל. אנחנו יוצאים לבית חולים, הצירים כואבים מאוד, במוניטור רואים היטב את הצירים והפתיחה בקושי 3 סמ. כיוון שאני מבקשת אפידורל והצירים מראים על כיוון של לידה שתתפתח בהמשך אני מועברת לחדר לידה.
השעה 16:00
טקס קבלה פשוט כדי לקבל אפידורל: חוקן, ספירת דם, עירוי של ליטר נוזלים ומוניטור תקין במשך 20 דקות.
את החוקן קיבלתי בברכה, גם ספירת הדם נלקחה בהצלחה, במוניטור לא הצלחתי לשמור על תנוחה מתאימה, הכאבים העיקו עלי מאוד והצירים כואבים עוד יותר בשכיבה. הרופאים והאחיות מעדכנים אותי שאין אפידורל בלי מוניטור תקין ומציעים מוניטור פנימי, אני מסכימה ולו בלבד שיתנו לי כבר את החומר הרדמה.
מוניטור פנימי מסתבר לא נעשה בקלות וקודם יש לפקוע את מי השפיר, מה שבפני עצמו הפך להליך לא נעים, אך מה לא עושים בשביל אפידורל? הכאבי צירים גם ככה בלתי נסבלים. 
פוקעים לי את המים, אני מרגישה הכל, זרם חמים עובר לי בין הרגליים, בזמן שאני נאנקת מכאבי הצירים מחברים אותי למוניטור פנימי, סבל להעביר צירים בשכיבה לפחות המוניטור כעת רץ ברצף.
השעה 18:00 הרופאה המרדימה מגיעה, אני מבקשת שבאופן חריג למרות שלא מקובל, מאשרים לחצי להישאר בחדר לעזור לי להיות בתנוחה המתאימה, כאב הצירים כואב מאוד וקשה שלא לזוז, הרופאה מנסה פעמיים, קשה לי לקמר את הגב, לבסוף המיילדת והחצי מחזיקים אותי בכוח והרופאה המרדימה מבצעת את הזריקה, אני חוזרת לשכיבה, לעוד צירים כואבים מייחלת לאפידורל שכבר יתחיל להשפיע.
השעה כבר אחרי 19, אני עדין מרגישה את צד שמאל של הגוף, כפי שקרה בלידה הראשונה, המיילדת עוזרת לי לשנות תנוחה, אני מקבלת תוספת מהחומר באופן ישיר וחשה הקלה משמעותית בכאבים. 
זמן לנוח, לראות חדשות בטלוויזיה, החצי בכורסת המלווה עם הלפטופ, אימא שלי מטיילת בין החדר לידה למסדרון. אני רגועה מאוד, נהנית מהארטיקים שהצוות מחלק, אני רעבה מאוד והארטיק לפחות קצת מרטיב לי הפה ומטשטש את הרעב.
השעה אחרי 9 בערב ואני בפתיחה של 5 בלבד, רואה תכנית בטלוויזיה על ילדים שנולדו בהורות משותפים, ילדים שאמא ואבא שלהם מראש לא בני זוג האחד של השני. 
אני מבינה שיש לי עוד כמה שעות במצב הנוכחי ומנמנמת בפרסומות, תוהה לעצמי שזה יהיה לילה ארוך.
 לקראת השעה  וחצי 10 אני מרגישה לחצים בגב התחתון ומעדכנת את המיילדת שמברכת אותי שהגעתי לפתיחה של 9.5 והלידה תתרחש בקרוב מאוד. אני מופתעת מהקפיצה המהירה בפתיחה, המיילדת משכיבה אותי על צד שמאל ומבקשת שאשאר בתנוחה הזו, לאחר חצי שעה אני כבר בפתיחה מלאה, מתחילה לעבוד על לחיצות לפי הוראות המיילדת, החצי תומך בי, מחזיק לי את הרגל ואני עם המיילדת מחזיקה את הרגל השנייה, אני לא מרגישה כל כאב מלבד הלחץ ומתאמצת מאוד ללחוץ כפי שהיא מסבירה לי, אני לא צועקת ונושמת לאט בנשימות עמוקות, מעבירה את כל הכוחות שלי ולוחצת, לאחר דקות בודדות של לחיצות עם הפסקות באמצע הראש כבר בחוץ,אני מבקשת לגעת ומקבלת מוטיבציה לעוד דחיפה אחת, לחיצה אחרונה, הבייבי מגיחה אל העולם. היא נולדה.
השעה 23:15  המיילדת מניחה אותה ישר עלי, היא נקיה כולה בלי דם, סגולה וקטנה, בוכה בבכי מחריש אוזניים ומעדכנת אותנו שהיא נולדה!
היא שוקלת 3400 ונרגעת מהר מאוד כשהחצי לוקח אותה על הידיים ויושב אתה בזמן הלחיצות להוציא את השליה. השליה אגב היא איבר מדהים, כמו שק גדול שמלא בכל טוב, הופתעתי מהגודל המרשים שלה וכפי הנראה גם שוקלת לא מעט. 
הבייבי נלקחת לבדיקות עקב המים המקוניאליים ואני מועברת לחדר התאוששות. 
חיים חדשים החלו, הלידה מאחורי.
 
הלידה עברה בקלות, הייתי רגועה מאוד במשך כל התהליך, בחדר התאוששות אני מרגישה מעולה וזוללת תותים שההורים הביאו, הרגע שאחרי מרגש מאוד.
שלחתי את החצי לישון הביתה  וכך גם ההורים, אני מרגישה מצוין ואת התינוקת בכל מקרה נראה בעוד כמה שעות.
 
כך נולדה לה נוגה, בלידה חלומית מכוכב אחר, בחוויה מתקנת לעומת כל הקשיים בלידה הראשונה, אז אפשר ללדת בכייף, אין לידה ללא כאב, אך כיוון שהייתי רגועה מאוד וקשובה לצוות הרפואי ובמה שביקש ממני הלידה הפכה לחוויה טובה ולא טראומתית, המיילדת שלי עזרה לי מאוד, לא הלחיצה ונתנה לי הרבה בטחון גם הרופאת נשים והרופאה המרדימה לאורך כל התהליך נתנו לי תחושה של בטחון והסבירו לי מה קורה בכל שלב ושלב. 
 
גם בחירת המלווים חשובה מאוד, לא כל בעל מסוגל להיות בלידת אשתו, שלא יראה בטעות מה קורה שם בין הרגליים, שלא ייגעל ויהיה מסוגל לעמוד במעמד. לשמחתי החצי שלי, (שמתעלף בבדיקות דם) בשתי הלידות היה המיילד הראשי שלי שהחזיק לי את הרגליים ואת הידיים ותמך בי ועודד אותי כל הלידה, חשוב שבן הזוג יהיה רגוע וישדר אווירה טובה ליולדת.
 
זו הייתה לידה מכוכב אחר, ממש כמו נוגה שלי, בזכותה אני אמא לשתי נסיכות. כיוון שטרם הולדתי בנים, הדודים ושאר חברים כבר קבעו שהשלישי יהיה בן ואני ביני לבין עצמי חושבת, אולי כדאי שהשלישי יהיה כלב, ממין זכר. 

בתמונה: האלכימאית לקראת לידה. צולם ע"י ריטה מאי