ליום השואה.
 
השואה ומוראותיה מתוארת באריכות במספר מקומות בתורה, בין השאר בפרשת בחוקותי בחומש ויקרא, ובפרשיות כי תבוא וניצבים בחומש דברים.
 
כאשר מתבוננים נוכחים לדעת שהתורה מתארת בהדגשה רבה, לא רק את מהלך הסבל וההשמדה הפיזיים, הצפויים לעם ישראל בגלות, אלא אף את הסבל הנפשי והפסיכולוגי הנלווה אליהם. 
 
מצבים נפשיים כמו עקה, חרדה, פוסט טראומה, קהיון חושי, ומעמד חברתי, מנוסחים להפליא בפרשיות שהזכרנו ונצטט את הפסוקים הללו: ״והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ואין רודף.... ולא תהיה לכם תקומה״ (ויקרא כו, לו-לז)
״והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד... יככה ה׳ בשגעון ובעורון ובתמהון לבב... והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה... והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים... הגוי אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה... ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש... ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך... מפחד לבבך אשר תפחד״ (דברים כח, כה-סז)
״ואמרו כל הגויים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה״ (דברים כט כג)
 
התהליך הנפשי הזה נועד להחזיר את העם למוטב, ולשבור את רוחו החוטאת והסוררת כפי שאומרת התורה- ״על אשר עזבו את ברית אלוהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים״ (שם כט כד)
 
ואמנם כבר שאלו חכמי אתונה את חכמי ישראל, לפשר תופעת הגלות בעם ישראל, שהרי הסבל הפיזי והדחק הנפשי העצומים והמדכאים שעברו עלינו בגלויות השונות, שמטרתם היתה כפי שציטטנו להשיב אותנו אל ה׳ אך דומה שהם משיגים את ההיפך, היות וקשה כל כך להתרומם מעול הגלות המעיק ולהפנות את החשיבה ומשאבי הנפש והרוח לעבודת האלוקים, בזמן שנדרשת התמודדות כה קשה עם סבך הצרות והגזירות שנוחתות עלינו השכם והערב בכל מקום.
 
ואם כן מה יעלה בגורל העם הנבחר? מה יסיים את המעגל השטני חסר המוצא הזה?
 
כאשר עולה זכרון השואה הטרי, שעדיין קיים בינינו מעדות ראשונה ובלתי אמצעית, קמה וגם ניצבת השאלה בכל כובד משקלה.
ההרס המוחלט של חיי האומה וחיי המשפחה והיחיד בשואה, היה כה טוטאלי ואכזרי ורדיקלי, כך שכל מושג פסיכולוגי יהיה דל מכדי לתאר את גודל ועוצמת השפעתו ההרסנית על חיים נורמלים ותקינים.
חוסר הודאות, המעמד השפל, הגלות מהבית, הניתוק מהמשפחה והסביבה, ההיחשפות לזוועות, עבודת. הפרך, הרעב, וכו׳ וכו׳  שדי בכל אחד מהם לכשעצמו כדי לערער את רווחתו הנפשית של אדם, התקבצו כולם יחד בכל העוצמה בתקופה קצרה והיכו ללא רחם.
 
ואכן, לאחר המלחמה, רבים מן הניצולים נטשו את הדת, בעקבות הניתוק החריף מהעולם בו גדלו, ובעקבות השאלות הקשות שעלו מהזוועות שחוו, כמו שנאמר- ״ואמר ביום ההוא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה״ (דברים לא יז)
 
הטלטלה הנפשית שהשואה גרמה לכל מי שעבר אותה, ערערה את כל מה שהיה ברור ויציב לכל אדם, וחוסר יציבות הוא מקור לחוסר שקט נפשי. ואין זה משנה אם חוסר היציבות הוא חיצוני או פנימי, מה גם שבשואה שניהם התקיימו במקביל.
המאבק בין האמונה והדת, לבין מראה העיניים המעיד כביכול על הסתלקות האל והשגחתו מעלינו, יצרו קונפליקט עצום שחייב תגובה שתפתור את הסתירה החריפה הזו, וכל אדם היה צריך לבחור צד, על מנת לחיות בהשלמה כל שהיא עם מה שאירע לו. כמו שהדינאמיקה הנפשית הפנימית שמתאר פרויד, מוכרחה להיפתר כדי להימנע מבעיות נפשיות ומנגנוני הגנה לא בריאים.
 
הבחירה שעמדה בפני אותם אנשים היא ללכת בעקבות החוויות והמאורעות הבלתי נתפסים, ולאבד את אמונתם ובטחונם באלוקים, או מאידך לדבוק בו דוקא מתוך החשיכה, שנכתבה מראש ותוארה בפסוקים שהזכרנו, ולנסות לשוב אל דרך התורה.
 
ויקטור פרנקל, ניצול השואה המפורסם ומייסד ה״לוגותרפיה״ טען שבשהותו במחנה ההשמדה, הוא חשב לעצמו שמציאת המשמעות לסבל שעבר עליו בזמן המלחמה, היתה חשובה לו יותר מן ההישרדות עצמה, כי מה הטעם להינצל אם אין פשר ומשמעות למה שקרה לו.
 
המשמעות שהתורה מעניקה לשואה ולגלות בכלל, היא זו שהזכרנו בפסוקים שציטטנו, ומטרתה היא לנקות את עם ישראל מחטאיו ולהשיבו אל עבודת הבורא.
היהדות המונותיאיסטית איננה מבדילה בין טוב לרע, אלוקים נתן לנו בתורה הן את פרשת הברכות והן את פרשת הקללות, (מפני שלפי גודל חשיבות ומעלת עם ישראל, כך כל חסרון שלהם ניכר ודורש תיקון) וכפי שנאמר- ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״ .
ולכן האדם המאמין יכול למצוא יציבות בנפשו פנימה, מתוך אמונה שהכל הגיע מאת ה׳ , הן הגלות והן התקומה, הן הסבל והמוות והן האושר והגאולה, במקום לחשוב שלפתע ללא כל שליטה העולם יכול להשתגע ולהשתנות ולהכות ביהודים ללא סיבה וללא מטרה.
האמונה והבטחון, כפי שביאר הרב דסלר שהיה מגדולי הוגי הדעות היהודים במאה הקודמת, שונים במהותם מן הדמיון, היות והם אינם מתרכזים במה שמחוץ לאדם, אלא בנפשו פנימה, ולכן לעולם לא תיווצר סתירה בין האמונה לבין המציאות, כמו שקורה למי שמשתמש למשל בסם הזיות. היות והאדם בוחר לחיות עם כוח פנימי, של בטחון בבוראו, כפי שתיאר דוד המלך- "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". והבחירה הזו יכולה לספק יציבות ורוגע, שעשויים להקל על ההתמודדות עם חוויות כה קשות.
 
(כמובן שאין מטרת הדברים- לא לשפוט אף אדם, ולא לדון אף אחד, כפי שלימדונו חז״ל במסכת אבות- ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״.
אך בתקוה שיש בדברים שנכתבו כאן, נקודות למחשבה, על היום הקשה והכאוב שעומד בפנינו)
 
בברכת- ״צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל״.