כשהייתי ילדה רציתי מאוד לגדול
באמת, בשביל זה הייתי מוכנה לעשות הכל.
רציתי כבר שיהיה מותר להתאפר
ובטלפון שעות על שעות לדבר
ו"די עם בית הספר כי זה נמאס ממש"
ו"מתי אוכל לקנות לעצמי זוג נעליים חדש?"

ואמא - היא כל הזמן אמרה לי
"תתעסקי בלהיות ילדה, קטנה שלי, אחר כך תגדלי
תהני מהילדות שלך בלי איפור, ועם בית ספר
תהני מהילדות שלך - אח"כ, כב יהיה בסדר

ואני לא הקשבתי לה - רק רציתי לגדול
אולי כי לא הבנתי באמת את גודל העול
את גודל ה"תיק" שעולה לך על הגב
גודל התיק, שאני מתחילה "לסחוב" עכשיו

לגלגל יום אחרי יום את כסא הגלגלים
ולוודא שלא שכחנו לקחת תרופות, וטיטולים
ו"אוי, אלוהים, איזו אחריות עצומה"
זה נכון שלגדל ילדים זה קשה - אך לגדל הורים - פי כמה.

בא לי לחזור לשם, לילדות, ליום או יומיים
לעלות בוכה הבייתה כי שוב נפלתי מהאופניים
ולשמוע את אבא שלי אומר לי: "לא נורא ילדה שלי, קטנה,
זה בטוח יעבור לך - עד החתונה".