לפתוח את הלב- ואת העיניים

אתמול בסוף היום קבעתי לשבת עם ידיד נפלא לקפה מאוחר של לילה.
בדיוק כשירדתי מהביניין האוטובוס שאני צריכה חצה את התחנה במהירות, כמקווה שאף אחד לא יספיק להגיע ולעצור אותו בדרך.
הבנתי שעליי להתחיל לצעוד והעצלות שבי החלה לרטון. כמה מטרים במורד הרחוב אני רואה את אחד השכנים מהביניין ממול מתניע את הרכב, ניגשתי.
"מגיע לעיר?"
"איפה את צריכה?"
"אתה בטח לא מגיע אבל תקרב אותי. אני צריכה להילל"
"בואי אני אוריד אותך על הכביש הראשי בבצלאל ומשם תמשיכי ברגל".
עליתי. נסיעה של שלוש וחצי דקות.
"אבל את לא בסדר, אסור לך לעלות בטרמפים בימים המשוגעים האלה". נזף.
"אתה צודק, אבל אתה שכן, ראיתי אותך יוצא מהביניין..."
"שכן אה? גם הערבים שכנים מותק. אל תעלי על טרמפים. במיוחד לא כשתתגייסי".

הרבה טועים לחשוב שהקידומת שלי היא עדיין 1...
ירדתי מהרכב והתחלתי לצעוד. הליכה של עשר דקות בערך.
שמתי אוזניות והתחלתי לצעוד לקצב הפלייליסט ערב שלי- הסאונדטראק של אמילי.
עוד לא היה ממש קר. הייתה רוח נעימה. ועלייה. תמיד יש עליות בירושלים.
דיברתי עם אבא. לוודא שאכן המצב בבית הוא פחות גרוע ממה שמציגים בחדשות וגם, התגעגעתי.
ניתקתי והמשכתי ללכת.
קלילה. מאושרת. רוח נעימה ומוזיקה טובה.

נזכרתי ברגעים של 'הדוף'. פסטיבל הכנרת שהייתי בו בפסח.
נזכרתי שמרוב האושר והחופש והכיף שאתה שוחה בו לאורך כל הימים האלה, אתה מסתכל על אנשים אחרת.
אתה חוצה את הפסאז' של דוכני הבגדים, או האוכל ורואה סביבך אנשים 'יפים'.
מחייכים, מאושרים, שמחים, רגועים. ומשעה לשעה שאתה צולל ראש לתוך העולם הזה, יורדת עוד שכבת ביקורת ועוד מגננת זרות עד שאתה מוצא את עצמך ביום האחרון צועד בין האנשים ורואה.
רואה אנשים באמת. יפים. טובים. כמו בנקודת הפתיחה של החיים שלנו.
הרי, אין ילדים רעים.
וצעדתי לי בעלייה של בצלאל, נזכרת בדוף ומשווה לשגעת שיש עכשיו במדינה. בהתרסות, בטענות, בהאשמות, בגידופים, באישומים.
"אם רק הייתם הופכים אותנו עם הפנים החוצה, הייתם רואים כמה יופי טמון בנו". אומרת פופצ'ה, הדמות שלי בהצגה, ערב אחרי ערב.
היא טוענת את זה כי היא יפייפיה אך עם קליפה מכוערת, ואני אומרת את זה על כל היפים שאנחנו שלובשים כל אחד קליפה אחרת.
אחד גסה, השני רעה, עייפה, ממורמרת, שנונה וצינית, אדישה, ערבי, יהודי, נוצרי, רוצח, איש שלום, חבר כנסת, פעיל מרצ, מתנחל, תל אביבי, גבר, אישה, ילד, תינוקת, מאסטר יוגה, אספן בקבוקי פלסטיק, מקבץ נדבות ואיש פירסום.
כשהמחשבה הזו מלווה אותי בעודי צועדת ברחוב התחלתי פתאום להסתכל.
לראות.
כל מי שחלף על פניי. העובדה הראשונה שגיליתי היא שאף אחד מהם לא הסתכל עליי.
הופתעתי, כי ציפיתי למפגש מבטים שלא הגיע. כאילו, הפכתי לשקופה.
השתמשתי בזה, הרשיתי לעצמי להביט לאורך זמן.
וראיתי.
פתאום ראיתי כמה עייפה האישה הזו עם כיסוי הראש והשקיות. עייפה מהחיים.
ושני ה'ערסים' המבוגרים שיושבים לעשן סיגריה בשולחנות של הפיצרייה, ראיתי את החובות של הבנק, את הנשים שהוא פגש בתאילנד כשהיא עוד הייתה סימן שאלה, ואת זה שהחבר שלו שיושב איתו לא באמת יודע למה הוא הכי מתגעגע.
ראיתי את הזוג האמריקאי המחויך. שהגבר מראה לה טריק נחמד עם מטבעות בעוד היא צוחקת בקולי קולות.
וראיתי את הקבצן העייף שיושב על הספסל ומסתכל עליהם. אולי מתגעגע.
כשחלפתי על פני הפלאפל ראיתי בחטף את העובד השמן שעושה סגירה ומציץ על העולם מבעד להרי שומן. כלוא בחוסר נגישות חברתית. סוג של פופצ'ה.
ראיתי את הבחור שהתלבש יפה, שם גם שעון חדש, וחולצה ורודה, הולך כמו טווס ועדיין מציץ לעבר היפה שחוצה את הכביש לבדוק אם היא מאשרת את ההחיצוניות שלו- מתלהבת? אדישה? או בכלל לא הבחינה?
ככה ראיתי אותם חולפים, זוג דתיות מחויכות ומחובקות, איש עסוק וטרוד, אישה מטופחת לחוצה לנעלי עקב ומכנס נקבוביות- צמוד כל כך שהופך לחלק מהעור, ועוד שחלפו ועברו.
האחרון לפני שהגעתי ליעד היה גבר גבוה עם שיער מלבין, ובנדנה, לבוש באופן קצת לא שייך. צמידים על היד, ווסט ג'ינס וחולצה לבנה, הייתה לו שרשרת וכמה טבעות, עור שזוף שצורם עם שיער הפלטינה שלו. נראה קצת כמו היפי שהזדקן. כזה שהיה פעם ילד של פרחים.
אני מביטה בו כמו שעשיתי על כולם בעודי חולפת לידו, ולשם שינוי, הוא הביט בי בחזרה. לא הסיר את המבט עד שעברנו אחד את השני. הוא הופתע. הופתע וכאילו, הכיר.
השפתיים שלו לא זזו אבל היה בו משהו מחויך בעקבות מפגשי המבטים שלנו.
כשהפניתי את מבטי ממנו כבר ראיתי את הכיסאות של בית הקפה.
חייכתי לעצמי. מנסה להתנער מהטריפ הרוחני שהייתי בו.
התיישבתי בשולחן הרועש מעט, שתיתי קולה או ראשן או עישנתי סיגריה, הצטרפתי לבדיחות, ושמתי שוב את המשקפיים המיוחדות של בדרך כלל.
כאלה שרואים בהם רק את ההשתקפות שלנו.

תאכלו הרבה אופטימיות, זה טוב לעיניים

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• אמא של ילדת יומולדת כמה מילים על יום הולדת אחד שגרם לי לאושר רב, ולא רק.
0 21/07/2013 | האלכימאית

• השיר שיביא לך אהבה שיר על אהבה, על שמחה ואופטימיות. נעים באוזן לאלכימאית
0 22/07/2013 | האלכימאית

מה דעתך על לפתוח את הלב- ואת העיניים ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל