זה היה יום גדוש באירועים בלתי צפויים. ג'ון ואני חזרנו למשרד, השעה הייתה עשר בלילה. בדיוק הסתיימה לה עוד חקירה מסובכת, שבה החשוד שאחריו עקבנו היה כ"כ מתוחכם שלקח לנו שלושה חודשים להבין שהתמימות שלו היא מסיכה ומאחורי החיוך המתקתק הסתתר אדם חולה שנהנה להתעלל בילדים תמימים שהוא פיתה   לבוא אל ביתו בכל מיני שקרים וסיפורים שרק ילדים יכולים להאמין להם. מה שהפיל אותו בסוף הייתה נקודת התורפה שלו, צורך הבלתי מרוסן לחוש את הריגוש במעשיי הסדום מעוררי הזעם האלה. השתמשנו בילד  כפיתיון ותפסנו אותו על חם משכנע את הילד לבוא אליו הביתה למשחק ווי שכולל ממתקים ועוגה.  אחרי 11 שעות מעקב ארוכות ברכב וברגל מסרנו אותו לידי המשטרה יחד עם העדויות המצולמות והשיחות המוקלטות וחזרנו למשרד באפיסת כוחות. מזל שג'ו התעקש שתהיה לנו ספה במשרד, תוך כמה שניות ספורות נמרחנו עליה שנינו ובלי לומר מילה, ידענו ששם בדיוק אנחנו עומדים להתעורר בבוקר. זהו רק אחד מהמקרים בהם לנהנתנות של ג'ון הייתה סיבת קיום. הספה הזו אמנם עלתה לנו ביוקר אבל ברגע זה היא הייתה מאוד שימושית. בכל עשר שנות העבודה המשותפת שלנו כעסתי עליו לא מעט פעמים על הבזבזנות הזו, לא כי זה עלה לי במשהו, בכל זאת זהו המשרד שלו, אבל לאחר כל בזבוז בלתי מרוסן היה ג'ון מתלונן שנמאס לו לחיות בעוני הזה. לא פעם ולא פעמיים היה נאלץ להגדיל את הכנסתו בעסקים מהצד. כל פעם זה היה משהו אחר, פעם אחת הוא נכנס כשותף בעסק חדש שהאמין שיצליח מאוד,. הוא אפילו מכר את אחד הציורים היקרים שקיבל בירושה מדוד רחוק כדי להשקיע בעסק החדש, אבל תוך 3 חודשים  העסק התגלה כרמאות וג'ון נותר בלי ציור יקר כביטוח לעתיד ובלי עסק. לאחר מכן היה עליו לעבוד שעות נוספות לפני שמעשה הפזיזות שלו יתגלה למשפחתו ותתחיל מלחמת האשמות על חוסר האחריות שלעיתים הוא ניחן בה שלא מתוך כוונה רעה. 
לא עברו יותר מכמה דקות וכבר היינו מנומנמים כשלפתע נשמעה דפיקה חרישית אך מהירה בדלת. מי מגיע בשעה מוזרה כזו למשרד חקירות? כמו מתוך חלום קמתי מהספה בחוסר ברירה, ניגשתי אל הדלת בזמן שג'ון התיישב במקומו לא שוכח להגיד "תזהר, רק מטורפים יבואו לכאן עכשיו". שוב נשמעה דפיקה, סובבתי את ידית הדלת ופתחתי אותה, לא ציפיתי ששם בצד השני תעמוד האישה היפה ביותר שראיתי בימי חיי.
ובכל זאת, הנה היא כאן, עומדת מולי ומביטה ישר אל תוך עיני. ישנם רגעים בחיים שנחרטים לנצח בראש כמו שהזמן נעצר ואפשר לחוות אותם שוב ושוב מתי שרק נרצה, זה היה רגע בדיוק כזה.
מעולם לא ראיתי את האישה הזו לפני כן, ואילו כן ראיתי אותה ולא זכרתי. זה כנראה היה אחד מאותם הרגעים הבודדים בהם הייתי שיכור כלוט או לא מרוכז מספיק בכדי לזכור. כל ניסיון לתאר את יופייה יעשה עוול למראיה האמיתי ובכל זאת, בדלות מילותיי אומר שמולי עמדה אישה בתחילת שנות ה- 30 לחייה, חטובה להפליא ועדיין קימורי גופה העדינים הוכיחו שפלאי עולם קיימים ורק מתחלפים מידי פעם. עיניה גדולות ועישוניה כיהלומים שחורים יורקים אש חמימה ושורפת בו זמנית, שערה השחור זרוק בפראות מדויקת על כתפיים צנומות ושזופות, עצמות לחייה גבוהות ומזמינות מגע של לחי בלחי, כולה נוטפת כאב ועוצמה נשית יחדיו, כמו לביאה פצועה המגנה על גוריה. כל שרציתי באותם רגעים מהפנטים היה לעטוף אותה בזהירות, שמה תיפול ארצה או תינשך אותי חזק עד זוב דם.
העברתי יד על פני המטושטשות מרגעי ההרדמות, על פני היו זיפים בני יומיים וסביר שנראיתי לא במיטבי, ובכל זאת, היא הביטה בי בריכוז מלא כאילו ממתינה שאזום אני את המילים הראשונות, הנהנתי בראשי כאות להבנה ושאלתי "כן, במה אפשר לעזור לך?".
J.O.B חקירות נכון?" היא שאלה ובעיניה היה ניצוץ של פחד וחוסר סבלנות. "אני יודעת שהשעה מאוחרת אבל זה דחוף ולא יכול לחכות לבוקר, אולי זה עניין של כסף או של חיים ומוות, אני עוד לא יודעת, את זה אני צריכה שאתם תגלו".
אילולי הייתי מהופנט מיופייה סביר שהייתי משלח אותה לדרכה ומאלץ אותה לחזור בבוקר, אבל הסיכון שתלך ולא תחזור שנית היה גבוה מידי ולא הייתי מוכן לקחת אותו. ג'ון ואני היינו ערים כבר יותר משלושים שעות רצופות וכל שרצינו היה לישון, שום תשלום שבעולם לא היה מפתה דיו בשביל לשכנענו אחרת אבל משהו בעיניה ובדרך שבה ביקשה בנחישות אך בשקט, וכמובן יופייה המשתק גרם לי לפתוח את הדלת לרווחה ולכוונה לכיסא הפנוי מול השולחן עמוס ציוד ההאזנה וניירת שלי. ג'ון נותר לשבת על הספה והגיב בהנהון מאשר את כניסתה החריגה של היפיפייה המבוהלת למשרדנו. "במה מדובר?" שאלתי בעייפות וסקרנות, "ותעשי את זה קצר" הוסיף ג'ון, מיד לפני שהתחילה  לספר את סיבת הגעתה.
"קוראים לי אלינור ווילד, אני לא יודעת איפה להתחיל, אולי מהסוף, ככה הדברים יהיו יותר ברורים עד כמה שאפשר, בכל מקרה, משהו נעלם לי, הבעיה היא שאני עוד לא יודעת אם זה משהו או מישהו".