לאהובי, חמדת נפשי,
המבכר ליבי אותו
על פני כל אנוש.
בעל האופי הטוב, החם,
הפורש כנפי רחם,
על נפש יגעה כשלי.

צמאה נפשי, הכמהה לאהבה,
צמאה על לבלתי נשוא.
ולא אחפשך בפסגות הרים,
שהזמן לא פגען,ובפרשות דרכים הזרום לעין אדם,
ובתהומות שאול
בם תימוג כל גבורת אדם.

לעולמי עולמים לא אתור שם,
כי נעדרה דמותך מאלו המקומות,
ומכל מקום בן כן תדרוך
כף רגלו של נושא הצלם.
שכן רק בלבבי נפנימה,
המתכווץ בחמיצות בהעדרך,
ובהתרגשות בהזיכרך,
אמצאך.

ואליך, דייר של לב,
ולא של מבנה בעל מסד וטפחות,
אפנה בתחינה:
צא נא מגופי!
צא נא,
ולבש גוף בשר ודם,
שיהא נא כליל יופי ושלמות,
ושכיית חמדה הנדירה במינה.

אהוב יקר-
יקר מכל!
היודע אתה,
כי אם שם בעולם,
בפינה עלומה,
לך ממתין ומצפה בעיניים כלות
בן תשחורת שכמוני,
אשר מעולם עורו
לא התרועע עם זר,
וליבו מעולם לא חווה
ולו קורטוב של אהבת אמת?

בשם לא אוכל לכנותך,
אך ידוע הוא לי,
שאתה, ורק אתה,
שמעולם לא ראיתיך ממש
ניצב מלפני במלוא תפארתך,
תשים גולל על כל התאוננותי,
המרות מדי,
והארוכות מדי,
תורווני עד בלי די,
בזבי אהבים ותשוקה.

וביום מן ימי העתיד,
אחד מני ימי זוהר רבים,
שטופי אושר ורגיעה נצחיים,
אשרע אז בקרבתך,
חומת בטון יצוקה,
האוצרת בתוכה
כל טוב שבעולם,
ויד פשוטה, יד שכלי,
תשלח למולל שערותיך,
ומשם ודאי תנדוד,
אל עבר חזך.

ובמקום שבו תחדל היד מנוע,
יילחשו אז אל אוזנך בלהט עצום,
מילים של אהבת אמת,
שלה,
דבר לא יוכל להידמות. 
ואז איתי לא תשיח דבר-
רק תתגלה בת צחוק על פניך,
ותשווה להם ארשת מחויכת.

אהוב יקר, ידיד נעדר!
לך לבדך תחינותיי הרבות,
בפניך בלבד תשפוכת לבי.
ייסורי הגדולים אליך מופנים,
ונפש שוקקה אליך עורגת.
הביום מן הימים אראך באמת?
החש פעמיך וקרב צעדיך,
ובהיותך המבורך עמי,
תשקוט נפשי לעד.