בשנה האחרונה בהפרש של מספר חודשים זה מזו התגייסו בתי ובני לצהל. כמובן שעם הגיעם לגיל שמונה עשרה קיבלתי הודעה רישמית מהמוסד לביטוח לאומי כי מרגע  זה ואילך מבוטלת קצבת הביטוח הלאומי ששולמה עבורם. סך כל הקיצבה לשלושת ילדי עמדה על כחמש מאות ש"ח לחודש. סכום לא גדול אבל משמעותי כאשר משכורת של חייל עומדת על 352 ש"ח לחודש.
משכורת של חייל איננה מכסה אפילו חלק קטן ממהוצאות השוטפות, על אחת כמה וכמה אם החייל משרת קרוב לבית ונטל המחייה נופל על ההורים. הוצאות כמו אוכל, בילויים, קוסמטיקה, טלפון, ביגוד ועוד אינם מסתכמים בסכום של 352 שח. הלחץ הכלכלי ויוקר המחיה מאלץ חיילים רבים לצאת לעבודה כדי לסייע ולהקל על ההורים.
נשאלת השאלה מדוע המדינה שמחייבת את צעיריה להתגייס לצבא למשך שנתיים שלוש לא ממשיכה לסייע לחיילים ולהוריהם בקצבה עד לתום שרותם. הרי אם הם משרתים רחוק הם אינם יכולים לעבוד ואם הם משרתים קרוב ונאלצים לעבוד בוודאי יש בכך משום פגיעה ביכולת שלהם לתפקיד בצורה מייטבית במקצועם הצבאי. האם לא נכון היה להמשיך את תשלומי הביטוח הלאומי עד לשחרורם. נכון זהו סכום קטן אבל להורים ולחיילים יש משמעות לכל שקל שנוסף למשכורת  . 
זוהי אולי נקודה למחשבה לנציגנו החדשים והישנים בכנסת.השארת קצבת הביטוח הלאומי לחיילים  ומשרתי השירות הלאומי עד לתום השרות.