עניי עירך קודמים הוא כלל בהלכות צדקה לפיו יש להקדים ולסייע לעניים הקרובים אל האדם, לפני שמסייעים לעניי מקומות רחוקים.

אף על פי שקיים חיוב לתת צדקה גם לעניים ממקומות רחוקים, וכמו שלמדו חז"ל מהפסוק "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ"[1]: "אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין? תלמוד לומר פתח תפתח, מכל מקום"[2], בכל אופן דרשו חכמים שיש להקדים את עניי עירו לעניי עיר אחרת, ודרשה זו מובאת בכמה מקורות (ספרי מובא; תלמוד בבלי; תנא דבי אליהו).

מה שמוביל אותי לשאלה, שקשורה בכלל למשפט בינלאומי פומבי. ישנם פשעים שנחשבים כפשעים נגד הקהילה הבינלאומית כולה (Jus cogens).

נהוג לכנות פשעים מהסוג הזה כפשעים נגד האנושות, תחת פשעים אלו נכנסים: עינוים; אפרטהייד; מעשים אחרים בעלי אופי דומה (ס' 7 לחוקת בית הדין הפלילי).

אם כך על ידי היקש, האם פעולה בינלאומית של שימוש בכוחות צבאיים במדינות אחרות מנוגדת להלכה? מקרה שבו כוחות צבאיים נשלחים לסייע לאזרחים באזורי סכנה.

לא רק שלא מדובר ב"ענייי עירך", אותם כוחות צבאיים גם מסכנים את עצמם בשהיה בשטחי מלחמה.

מה דעתכם? ניתן כמובן לשאול שאלה דומה ביחס למהגרים, בהנחה וכל מהגר שנקלט במדינה - המדינה מוציאה עליו כספים. כאשר ניתן היה להשתמש בכספים אלו למטרות אחרות, כגון: הגדלת קצבת הזקנה ועוד, האם על המדינה לסגור שעריה בפני מהגרים?

אציין שערך החיים בתורה הוא מעל הכל, לא סתם נאמר "כל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא" (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג).

בהנחה ולא מדובר בחיי אדם, גם במקרה של כוחות צבאיים באזורי מלחמה וגם במקרה של מהגרים.

האם יש סתירה, בין הלכות צדקה למשב"ל? במידה ויש האם ניתן ליישב זאת? מה דעתכם על הנושא בכללי.

בתמונה פליטים אלבנים שהגיעו לאיטליה, 1991.