באחת מעבודותי באקדמיה נדרשתי לחשוב על נושא יצירתי לכתיבת עבודה מסכמת. הייתי בתקופה קצת לחוצה וכל מה שעלה לי בראש זו המחשבה על העבר הלא רחוק בו הייתי חופשיה וכבליה החונקים של מערכת הלימודים ופרץ נוסטלגיה עז התפרץ. ואז הבנתי, אתה עבודה שלי אעשה על נוסטלגיה. בצאתי לחפש אחר מאמרים אשר קיוויתי שישפכו קצת אור על מחשבותי גיליתי ממצא מעניין. מאמרים אין הרבה, אבל מחיפוש ראשוני של המילה "נוסטלגיה" במאגר הספריה נוכחתי לגלות שלל ספרים, סיפורים ושירים אודות הנוסטלגיה. ספר שירים כמו "100 אחוז נוסטלגיה: 20 שירי תנועות נוער" או "בכיכר ליד המזרקה- נוסטלגיה תל אביבית" גרמו לי לחשוב על שאלה גדולה יותר- האם באמת היה פה שמח לפני שנולדתי? האם הכל היה כל כך פשוט עד שאני הגעתי?
הרי שספרי ההיסטוריה מלמדים אחרת, מלחמות רבות שהיו ועוד יהיו, תקופת צנע, אינטיפאדה ראשונה, אינטיפאדה שניה, כמעט שלום ואז רצח ראש ממשלה שאיתו הגיע "בילד אין" רצח הסיכוי לשלום, חרם אירופאי, כור היתוך, חרדים נגד חילונים, אשכנזים נגד מזרחים, ערבים נגד יהודים. לי דווקא הכל נשמע שחור משחור, אז מה בעצם גורם לנו לחשוב שהכל היה פעם כל כך טוב? ואיך זה שעכשיו הכל כל כך נורא?
יש לי כמה השערות. הראשונה בהן היא שאנחנו פשוט מנסים להבנות לעצמנו עולם אוטופי שכזה, כלומר, ברור שהיה לנו טוב בעבר, שהדור הקודם חי חיים צנועים אך מלאים בכל טוב כי מי צריך  בכלל 25 סוגי גבינות למרוח על הלחם בבוקר כשיש חמאה? ותודה לתקופת הצנע שחסכה מאיתנו את ההתלבטות מה לאכול בכל בוקר, ועל הדרך גם כמה מאות שקלים בחודש. הצניעות בצבע שחור לבן טובה לנו יותר מאשר העולם הצבעוני שמאפשר לנו לזלוג לתחומי השוליים הלא נורמטיבים שהגדירו אותם הצבעים.
מה שאני מנסה להגיד זה, שכלום לא מספיק לנו- החיים שלנו עכשיו, אלה שמלאים בכל טוב, עם גירויים בכל פינה לא מספיקים לנו – אנחנו רוצים לחזור לתקופת הלירות, לתקופה שבה ליום ההולדת היית מקבל חפיסת בולים והיית המאושר באדם ולמה? כי היום התקלקלנו, היום כל ילד בן 5 שמקבל אייפד מתנה ליום ההולדת בוכה למה הוא בצבע לבן ולא בצבע כסוף. הראיה של ההווה שלנו, של הרגע בו אנו חיים נתפסת בצורה כל כך שלילית ככה ששום דבר לא מספק אותנו וזה מוביל לכך שבכל הזמדנות הכי קטנה שיש לנו אנחנו נשענים לאחור ומעלינו צומחת מן בועה קטנה כזו שמעלה תמונות מן העבר, כן, גם העבר הרחוק שחלק מאיתנו בכלל לא גדלנו בו. אנחנו אומה נוסטלגית, אנחנו מתרפקים גם על העבר של הדורות הקודמים (טוב, לפחות של חלקו).
שאלה מעניינת יכולה להיות מה היו הנוסטלגיות של הדור הקודם? על מה התרפקו הורי שהנוסטלגיה עליהם יכלו להתרפק, לא עלינו, היה זוועות השואה? ובכן? גם הם התרפקו לא פחות. הם פשוט למדו לדלג על החלק הזוועתי שהשאיר אנשים רבים מצולקים מבפנים ומבחוץ, וחזרו להתרפק על התקופה שקדמה לשואה. מחשבות כמו "איזה חיים טובים היו למשפחה שלי לפני השואה, כן, בגלות, הם היו משפחה עמידה ומבוססת, היה להם בית ורכוש. מה יש לנו היום? כלום, תקופת צנע" ושוב זה מוביל אותנו לאותה נקודה- אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. ברור, כי לפני שנולדת היה אדם אחד פחות שהסתכל בהתרפקות כמה טוב היה יכול להיות במקום אחר ובזמן אחר.
מימד נוסף שיכול להיות אשם בפרץ הנוסטלגיה האינסופית שמאפיין את החברה הישראלית הוא התרבות שלנו. אלבומים שלמים, שירים, ספרים, סיפורים, צ'יזבאטים וכל דבר שקשור לעולם התרבות מתקשר אצלנו לנוסטלגיה. כמה דוגמאות קטנות- אביב גפן שר בשירו "נוסטלגיה" (לא פחות ולא יותר) :
"נכון היה יותר יפה
או שזה רק ההווה
שנראה כל כך חיוור
נוסטלגיה"
אז מה גורם להווה שלנו להיראות כל כך חיוור? כמובן שמשקפי הנוסטלגיה שמחוקלים חינם בכל בית ישראל.
בואו נעזוב לרגע את השירים בצד ונסתכל על מימד "רציני" קצת יותר. החדשות. באתר של חברת החדשות ישנם קטעים רבים של חדשות מן העבר. אפילו הזוועות הופכות להיות נוסטלגיות כאשר מדובר במשהו שעבר התיישנות. מפיגועי תופת, מלחמות, הרשאות פוליטיות ועד אסונות טבע. החדשות שמסמלות לנו את כל הרוע בעולם הופכות בשניה לפרץ נוסטלגיה מרתק. זיכרונות כמו "אתה זוכר איפה היית כשנפלו התאומים? " או "אני זוכר בדיוק מה עשיתי כשארל'ה הודיע בתדהמה על רצח רבין" הופכים ברגע לחווית נוסטלגיה קולקטיבית.
החברה שלנו כל כך רוויות מלחמות ואסונות, בכל שנה יש שני מועדים עיקריים שמזכירים לנו כמה חשובה הנוסטלגיה. יום השואה ויום הזיכרון שמתחבר עם יום העצמאות. שני מועדים (אפשר לומר שניים וחצי) הממוקמים בהפרש של שבוע זה מזה ומעוררים פרץ נוסטלגי קולקטיבי שמספיק למכסה של כל השנה. זה מתחיל עם סיפורי הזוועות שכמובן צריך לזכור, לזכור ולא לשכוח. לאחר מכן יש לנו שבוע ימים להתבוסס בזיכרונות קשים, להתמודד, להתגבר, לקום על הרגליים רק בשביל שפרץ נוסטלגי חדש יפיל אותנו שוב. יום הזיכרון. יום קשה לכל אזרחי מדינת ישראל ולמשפחות השכולות בפרט. כל היום מלא בתוכניות המוקדשות לנופלים ולמשפחותיהם שרק מתרפקים על העבר בו יקירם היה בין החיים. אין לי שמץ של זלזול ביום הזה, או בכל הנעשה בו, להיפך אני, כמו כל שאר מדינת ישראל מקבלת ומקדשת את יום זה. הנוסטלגיה הקולטקיבית והאישית המתפרצת באותו יום יכולה להעיד על כך שהמדינה שלנו, מפולגת ומפוצלת ככל שתהיה יכולה לשים את כל המחלוקות בצד ליום אחד ולהתאחד לכדי מדינה השואפת לנוסטלגיה אוטופית.
מאוחר יותר, בערב, משנה המדינה את פניה והנוסטלגיה הופכת שמחה יותר. מהתרפקות על זיכרונות חיי המת, אנו עוברים להתרפקות על חזיון, חזון וגיבוש הזהות שלנו כמדינה. מהטקס בהר הרצל (איך לא?), מצעד הדגלים המסורתי שבעצם זה שמקיימים אותו שנה אחר שנה מנסים לשמר את הנוסטלגיה המתפרצת מאז קום המדינה וכמובן שידורי הטלויזיה שמזכירים לנו שוב- כמה טוב היה פה פעם ולמה כדאי לנו לעשות כמה צעדים אחורה, להתנתק מכל תרבות השפע ולחזור לתקופת הצנע, שהרי ברור שהייתה הרבה יותר טובה.
כל סממני התרבות שלנו בעצם מביאים אותנו למצב בו אין לנו ברירה אחרת, אלא, לקחת לרגע הפסקה מהכל, להתיישב על הספה החדשה מאיקאה, לקחת נשימה עמוקה ולהתרפק על חוויות העבר, בין אם הן פרטיות שלנו ובין אם הן של הקולקטיב הישראלי. ובכן, ניתן להגיד שהתקשורת והתרבות בעצם מבנה לנו את המציאות הנוסטלגית וגורמת לנו להתרפק על זכרונות מהולים בטיפה המרה (הנוסטלגיה, כמובן).
עוד דבר מעניין הוא הקלות שבה אנו נשאבים לתוך המעגל האינסופי הזה, כלומר, יכולנו להגיד "לא תודה, טוב לי להישאר בתרבות השפע", אבל לא, אנחנו בוחרים להמשיך ולהסתכל על העבר כאילו אין לנו הווה ולעולם לא יהיה לנו עתיד.
מכירים את המשפט המפורסם: "עם שאינו זוכר את עברו, הווהו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון). הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. הינה שוב אנו נתקלים בנסיון לגרום לנו, פשוטי העם לזכור את עברנו (עם טיפה נסיונות יפיוף) בטענה שאם לא נעשה כך, כמובן שההווה שלנו יהיה דל, כי מי אנחנו ומהו ההווה שלנו אם לא התרפקות על חיי העבר ואיך לא- העתיד שלנו לוט בערפל כי למי בכלל יש זמן להסתכל על העתיד כשאנחנו עסוקים כל היום בלהעלות זיכרונות על כמה טוב היה פה פעם, כמובן לפני שנולדנו. המפשט הזה שאני חוזרת עליו שוב ושוב מהדהד בראשי לאורך כל הכתיבה. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" (אריק איינשטיין). מה אתה מנסה להגיד בזה? איזה רגשי נחיתות אתה מנסה לייצר בנו? שוב עולה כאן עניין ההתרפקות על העבר. אם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, הרי ברור שאינני יכול לדעת דבר כזה, כי לא הייתי קיים ולכן כל מה שנותר לי הוא לדמיין, נוסטלגיה קולקטיבית של מה שהיה פעם, אותה נוסטלגיה שמייצרים לנו כדי שנוכל להתרפק על העבר ולהגיד כמה טוב היה וכמה רע עכשיו.
ופתאום כשאני חושבת על זה עולה לי מחשבה בראש- אולי הכל קונספירציה אחת גדולה. אולי הניסיון לגרום לנו להתרפק על כל דבר שזז בטענה שהוא היה הרבה יותר טוב פעם, זה בעצם ניסיון לגרום לנו להתייעל. אני אסביר את עצמי, אם מטפטפים לנו כל הזמן שפעם היה יותר טוב, ופעם הכל היה מושלם כמו שהנוסטלגיה ממהרת להכריז, אולי אנחנו נרצה לשנות את המקום שלנו, כי כרגע הוא לא טוב כמו שהוא היה פעם. על מנת לשנות אותו נצטרך לקום ולעשות מעשה, מעשה שאנחנו חושבים שישפר את המצב ואם כולנו נקום ונשנה- אולי באמת יהיה פה הרבה יותר טוב. אמנם אני כבר נולדתי, וסיפרו לי שהיה פה שמח, אבל אני , כמי שרואה שכרגע לא כל כך שמח פה, הולכת לעשות כזאת מהפכה שיצטרכו להגדיר מחדש את המילה שמח. יש מצב שדפני ליף חשבה ככה לפני שנתיים בערך? גם אם כן וגם אם לא- זו אחלה דרך להסתכל על הדברים.
אז בפעם הבאה שמישהו ינסה להחדיר לכם קומץ נוסטלגיה, קחו אותו באהבה, חבקו אותו, חשבו עליו ותנסו להתעלות עליו על מנת שיום אחד נוכל להגיד לילדים שלנו- היי, היה פה מממש מממש ממש שמח לפני שנולדתם...