חג הסוכות וארבעת המינים

 

חג הסוכות מגיע לאחר הימים הנוראים ראש השנה ויום הכיפורים,ולכאורה יש הבדל חד בסגנון של החגים הללו אחד מהשני.

בימים הנוראים אנחנו ״זוחלים ורועדים״... דוד המלך כותב בתהילים-״סמר מפחדך בשרי״,ואכן כאשר חושבים על כך שבימים אלו נכתב ונחתם גזר הדין לשנה הבאה,שנה שלימה על כל פרטיה ומרכיביה מונחת על כף המאזניים,הרי שטבעי לגמרי שניתן לחוש הזדהות עם מילותיו של רבי אמנון ממגנצא בפיוט הידוע והמרטיט ״ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום״....

לעומת זאת חג הסוכות נקרא ״זמן שמחתינו״ התורה מצווה עלינו בחג הזה-״ושמחת בחגך.... ושמחתם...״.ובמשנה נאמר -״מי שלא ראה שמחת בית השואבה(השמחה בחג הסוכות בלילות החג בבית המקדש)לא ראה שמחה מימיו״.

אולם כאשר מתבוננים,ניתן להבין שמדובר פה על תהליך ולא על מעבר פרדוקסלי כפוי ובלתי אפשרי בין חרדה לשמחה פורצת גבולות.כבר במשנה מרומז לנו הסוד הזה,בכך שהיא מספרת לנו שמי שהיו רוקדים בבית המקדש בחג הם החסידים ואנשי המעשה דוקא.

ולכאורה,מנין שהם יודעים בהכרח לרקוד ולשמח?מדוע לא לתת לצוות הווי ובידור מקצועי לשמח את העם בחג?

התשובה לשאלה זו היא המבט על מהות השמחה של חג הסוכות.

בראש השנה כתוב שאנחנו בהכנה שלנו מקריבים את עצמינו כביכול לקרבן לפני הבורא ומתבטלים למלכותו כמו יצחק שנעקד על גבי המזבח בהר המוריה.

וביום הכיפורים אנחנו משולים לשעיר המשתלח,אותו שעיר(תיש)ששולח למדבר לראש הצוק ובנפילתו כיפר על כל העם.מפני שה׳ מבקש מאיתנו לעבור תהליך מסויים.

בראש השנה אנחנו דואגים לעתידנו ומרוכזים בגורל הצפוי לנו בשנה הבאה,אבל תוך כדי זה אנחנו מתבקשים להמליך את ה׳ עלינו,ולאחר מכן ביום כיפור באה מצוות התשובה שמחייבת לעשות ויתורים והקרבות בזניחת הרגלים לא כשרים וחטאים שקשה לעזוב.

כתוב שחלק מהטעם של הקרבת קרבנות בבית המקדש הוא שהאדם שחטא יביא בהמה ויצפה בעבודת הכהנים שלוקחים ושוחטים אותה ומעלים את איבריה על המזבח.ויחשוב בשעה זו שבעצם כך היה ראוי להיעשות לו עבור חטאו לולא רחמיו של הבורא שלקח בהמה במקומו.

אולם יש כאן נקודה נוספת,נתאר לעצמינו אדם בא מהגולן המרוחק או אפילו מחוץ לארץ להקריב את קרבנו.יתכו שזה היה מסע של שבועות ארוכים עד לירושלים,והנה הוא נוסע או הולך את כל הדרך הזו יחד עם הכבש החמוד וכל זה במטרה להגיע לבית המקדש ולכפר על חטאו.ואמנם הוא יודע שהכבש נועד להקרבה אבל במהלך המסע הוא דואג לו למזון ושתיה,והוא גם חייב להשגיח עליו בקפדנות מפני שאם יקרה לו משהו שיחשב ״מום״,הרי שהוא יפסל מלהיקרב על גבי המזבח וכל הטירחה היתה לשוא.

אם כן כאשר יסתיים המסע והוא ימסור את הכבש לידי הכהנים,הוא לא יצטרך להתאמץ יותר מדי לדמיין איך גורל הכבש היה צריך להיות גורלו שלו.מפני שהבאת הקרבן הובילה אותי לשיא מסויים של קירבה וכעת בבת אחת הוא נפרד מהבהמה שלה הוא דאג וחרד כל כך,ושולח אותה למוות.

וכך השליח המיוחד שהוליך את השעיר ביום הכיפורים מחוץ לעיר לעזאזל,עושה צעידה ארוכה יחד איתו ואז לפתע נאלץ להפתיע אותו ולדחוף אותו במורד ההר הסלעי והתלול......

 כך כל אחד ואחד מאיתנו אוהב את עצמו ודואג לשנה הבאה האישית שלו,אולם דוקא אז דורש מאיתנו האלוקים לשוב בתשובה ולהיפרד מכל מה שהתרגלנו אליו ולוותר על כך למענו אם כרוך בזה איסור.

ואז,בשיאו של יום הכיפורים בתפילת נעילה אנחנו זועקים-״פתח לנו שער ... נבואה שעריך״.כי ה׳ סלח וכיפר לנו ביום הזה וכעת אנחנו יכולים לחזור אליו.ומשום כך מגיע חג הסוכות מיד לאחר יום כיפור,כי הסוכה היא כביכול ביתו של אלוקים וכפי שכתוב בגמרא במסכת סוכה-״שם שמים שורה על הסוכה״.

זאת אומרת שלאחר כל ההכנה בימים הנוראים,אנחנו ראויים לבוא ולהיכנס לביתו של ה׳ ולהיות בקירבתו.

אבל יחד עם זאת מגיע כאן מסר חשוב מאוד,מהו ביתו של ה׳? הוא בעצם כמעט ולא כלום,ממש המינימום ההכרחי למחסה מינימלי,וכפי שנפסק להלכה שהסוכה צריכה להיות ״דירת ארעי״.

ובנוסף לסוכה מגיעה מצוות ארבעת המינים,למצווה זו יש טעמים רבים.אולם אחד הרמזים העיקריים שלה כמבואר במדרשים הוא-לולב רומז לשידרה של האדם,אתרוג ללב,הדס לעיניים וערבות לשפתיים.

אנחנו נוטלים את כל הארבעה יחדו ומודים לאלוקים כפי שנאמר-״אז ירננו עצי היער״,״ולקחתם פרי עץ הדר......ושמחתם לפני ה׳ ״.

אם כן יש לנו שתי מצוות סמליות בחג הסוכות,בית שאיננו בית ממשי,ואיברים מרומזים בצמחים.

מדוע באמת נתנה לנו התורה רמזים כאלו,שהם לכאורה כה קלושים ורחוקים מהנמשל שלהם?למה לא לעשות משהו יותר ברור ועוצמתי?

כדי לענות על כך נביא דוגמא מעולם המבחנים הפסיכולוגיים-״מבחני השלכה והתפסה״.

ישנם כמה מבחנים כאלו,המפורסמים שבהם הם מבחני התפסת נושא,ציור איש או עץ,ורורשאך.

בבסיס המבחנים הללו עומדת ההנחה שכאשר נותנים לאדם גירוי עמום,כמו תמונה של סיטואציה שיכולה לקבל פירושים שונים,או כתם צבע שניתן לראות בו צורות שונות כמו ענן בשמים.אזי האדם משליך ומתפיס את פנימיותו על הגירוי,וכך נחשפים מרכיבי האישיות שלו,כמו למשל-פחדים,אמונות,צורות חשיבה,משקעים מהעבר וכדומה.

בעזרת השימוש בדרך עקיפה שתחשוף זאת,ניתן להגיע לפעמים לאמת ברבדים עמוקים ומקיפים וכך להצליח לטפל בו בצורה מושלמת ומתאימה.

יתכן שרעיון מסוג זה מונח במצוות הסמליות של חג הסוכות,הסברנו שהתורה מביאה את האדם לשיא מסויים ואז שוברת אותו בבת אחת.מאהבת העצמי ומחרדה לגורל האישי,צריך כל אחד לשבור את הטבע שלו ולהתאים את עצמו לחלוטין לדרישות הבורא,וכביכול לא לחשוב על עצמו.

כאשר תהליך זה מושלם עם גמר הימים הנוראים,האדם ראוי ומוכן להיות בקירבת הבורא.

אבל מגלה לנו התורה שאם עברנו את התהליך בצורה הנכונה הרי שהשהות הזו בצילו של ה׳ צריכה להיות זמן שמחתינו וכל הפחד והדאגה והחרדה נותרים מאחור.

לכן הסוכה היא בית מינימלי ורעוע ולכן ארבעת המינים רק רומזים במעורפל לאיברי החושים שלנו.כי התורה לא רוצה שנתנזר מן העולם,והיא לא דורשת שנחיה בניתוק ממנו.הבה לא נשכח שחג הסוכות קרוי בתורה גם ״חג האסיף״,זאת אומרת שהשמחה שלו משולבת בשמחה הפשוטה והעממית של החקלאי.

מעניינת העובדה שצמח מסויים פסול, ואינו נחשב להדס, מפני שיש בו קוצים וזה לא מסתדר עם הפסוק שאומר-״דרכיה דרכי נועם״.זאת אומרת שהסוד בעבודת האלוקים היא האישיות שלנו על כל מרכיביה,כל אחד לפי האופי שלו,ולכל טבע ונטייה יש מקום לבוא לידי ביטוי.ומה שדוקר ולא מתאים ליד שלך,איננו הדרך שלך המיוחדת לך.

משום כך חג הסוכות הוא זמן שמחתינו,כי בו מתגלה לנו הסוד הזה.אחרי כל המסע עד לבית המקדש כביכול,עד שהגענו לפתח הסוכה.שם על המיפתן אומרת לנו התורה-שימו לב!

הסוכה איננה בית ממשי ומוגדר,היא רק מחסה ארעי וערטילאי.ארבעת המינים אינם דבר מוגדר אלא רק רמז רחוק ומעורפל לחושים שלך.

כעת שאלוקים רוצה בנו ומכניס אותנו לביתו,הוא לא רוצה שנהיה רובוטים או נזירים. הוא מראה לנו שעלינו להשתמש בדמיון ובפנימיות שלנו,ולתת ביטוי לאהבתו ועבודתו כפי שהיא תתבטא מהעצמיות היחודית שלנו דוקא.

כל אחד לוקח בידיו בסוכה את הלולב והאתרוג ומהלל את הבורא ורואה בעיני רוחו את ליבו פועם בתוך האתרוג ואת העיניים מציצות מעלי ההדס ואת עלי הערבות נעים ורוטטים כמו שפתיו....

התחושה בעבודה כזו היא אישית וייחודית לכל אחד ואחד,ולכן לאחר הימים הנוראים שבהם כביכול ויתרנו על העצמיות שלנו,אלוקים מחזיר לנו אותה ומבקש מאיתנו להשליך ולהתפיס את הפנימיות המיוחדת שלנו על המצוות הללו,וכך להביא אותה לידי ביטוי בצורה הנכונה.

לכן בשמחת בית השואבה רקדו דוקא הצדיקים,כי אצלם הפנימיות היתה כה טהורה ושלימה עד שהיא פרצה החוצה בריקוד כמו שאומרים בימים הנוראים בתפילה ״וחסידים ברנה יגילו״,זאת אומרת שהשמחה בלבבם פרצה בביטוי מעשי החוצה.

וכאשר ראו אותם כל העם,הם ראו את מטרת חג הסוכות מתגשמת ומתמלאת ומושגת לנגד עיניהם,איך כל אחד ואחד עם הפנימיות שלו צריך להתקדם ולהתאים את כל כולה כפי שהיא לרצון הבורא,ובזה עליו לשמוח.

שיהיה לכולנו חג שמח ושנה טובה.

אשמח לשמוע תגובות