כמו בכל שבת, לפחות בשנים האחרונות, אני מקדיש את זמני לטובת ניסיון להודות, להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא ביחד עם עוד כמה עשרות אנשים. אי אפשר לומר שהיצר הרע לא שותף פעיל בתהליך ויש שבתות שהוא נותן לי את כל הסיבות הכי נכונות והכי הגיוניות לנמנם קצת, עם הטלית, בזמן שהרב מאיר את עיני המתפללים בפרשת השבוע, וזה אחרי שהיה לנו, ליצר ולי, ויכוח לא קטן בכלל לקום לבית הכנסת. אני יודע שאני לא לבד במערכה הזו, וישנם עוד הרבה כמוני שצריכים לבחור בכל פעם מחדש להתגבר על החוצפן שמשוכנע שלדבר עם הקדוש ברוך הוא זו לא סיבה מספיק טובה לקום מהמיטה, ביום חול, ועל אחת כמה וכמה בשבת קודש. באחת השבתות האחרונות, בזמן שאני מקשיב לרב, לשם שינוי, בערנות מוחלטת, סוכרית קודש נשלחה לעבר הנער המתפלל שישב מלפני. פה המציאות הפכה לסוג של מטריקס והכל קרה בהילוך איטי. הסוכרייה שטסה לכיוונו פספסה את אוזנו בסנטימטרים ספורים, הודות לעובדה שהיו לאותו נער אינסטינקטים של סטיב אוסטין והוא הזיז את הראש במהירות שלא הייתה מביישת לוחם קונג פו ותיק. אני, לעומת זאת, הבנתי שהסוכרייה פגעה בעין שלי רק אחרי שחבורת מתפללים, כולל הרב, רכנו מעלי ובדקו אם הדופק עדיין מפמפם בקרבי, או במקרה הזה בצווארי. אני עוצר לרגע, מסביר משהו, וחוזר לסיפור. זה יקרה, בעזרת השם בפסקה השלישית.
            סוכריית קודש, למי שתהה, זו סוכרייה שנועדה להשלכה באירועי בית כנסת. היא הוקדשה לאותו בר המצווה שאביו חיכה שלוש עשרה שנה כדי להיפטר מעונשו של זה. אין חיוב שזה יהיה דווקא בבר מצווה. כל סבתא גאה בהולדת נכד, או נישואיו, תשליך את אותן הסוכריות מעזרת נשים לעבר המתפללים בעוצמה, רק כדי להודיע, קבל עם ועדה שיש לה פה אירוע מכונן. הסוכריות בדרך כלל קשות, צבעוניות, בהכשר בד"ץ. מאחר ואף אחד לא אוכל את אותן סוכריות עד שהן הושלכו ופגעו באותו אירוע בשבת, אני קורא להן סוכריות קודש. אגב, עבור הילדים, זה אחד הדברים הכי טובים שיש ביהדות עד גיל 10...
            הסיפור ממשיך. העניין עם הסוכרייה הספציפית הזו הוא, שהיא לא באה כלל מלמעלה. היא מאה ממול. זה היה בלתי צפוי לחלוטין. זה דומה לאדם שהול עם מטריה ברחוב וכולו רטוב. שואלים אותו, מדוע הוא רטוב? והוא עונה שירד גשם. ואז שואלים, באופן טבעי, אז למה לא פתחת מטרייה? פתחתי, הוא עונה, אלא שהגשם לא בא מלמעלה. הוא בא מלמטה ! לאחר בירור קטן עלה שמי שזרק את הסוכרייה היה אחד הנערים מתוך חבורה קבועה שבאה בערב שבת, בדרך כלל באיחור, ונמצאים דרך קבע בקדמת בית הכנסת, ממש מול ארון הקודש, ותפילתם, איך לומר, מהולה בקטעים שמצחיקים רק אותם. הוא זרק את זה על חברו, ולא חשב לרגע, מה קורה אם הוא מפספס. אני מיד התעצבנתי. הרי אני הייתי נער מושלם, שלעולם לא עשה שטויות... או קי, לא בדיוק. אבל מיד התחלתי לפתח תלונות ורטינות מול אותם נערים, שאני לא מבין מה הם עושים שם, בבית הכנסת, בחולצה קצרה וכיפה קטנה. אם הם באים לבית הכנסת, אז שיהיו רציניים, לא? מה, הם באים כי אבותיהם הכריחו אותם לבוא? לא כל כך נראה לי. הם לא בני חמש עשרה. מדובר על בני שבעה עשרה ויותר. אני קורא להם נערים כי הם מתנערים מאחריות, ללא קשר לגילם האמיתי. בכל מקרה, חשבתי לעצמי שאולי עדיף שלא יגיעו לכאן, אם אין להם כוונה להיות קצת יותר יהודים במקום הקדוש הזה. "אל תעשו צחוק מהיהדות.." אמרתי להם, והם הביטו בי בארשת רצינית ביותר. המחשבה שהמשפט הזה נאמר להם בפני כל כך הרבה אנשים, והם לא פצו פיהם ופשוט הביטו בי ללא חיוך או גיחוך, החדירה בי את המחשבה שאולי, הם ממש לא התכוונו לעשות צחוק מכלום. כמה שניות אחרי כן, קראו לבר המצווה לעלות לתורה. הסבתא הגאה המטירה את סוכריות הקודש ממעל, ועוד אחת פגעה בי בראשי. משום מה, זה היה באופן טבעי נסלח יותר. אבל בכל זאת, פגיעת הסוכרייה השנייה בראשי הביאה אותי לשתי מסקנות חשובות. האחת, למצוא מקום אחר, פחות מסוכן, בשבת הבאה. המסקנה השנייה חשובה בהרבה.
            הרבה יותר מפתה לאכול עם המשפחה בערב שבת ואחרי זה להדליק טלוויזיה או לצאת עם החברים לבלות. הרבה יותר קל להישאר בבית במיטה בשבת בבוקר, ולהתעורר רק באחת עשרה. הרבה יותר מפתה וקל, ללכת לים בשבת והיכשל במראות אסורים. אם זה יותר קל, למה אותם נערים לא עושים את זה? למה הם בוחרים לבוא לבית הכנסת בשבע וחצי בבוקר, כנגד כל היצרים וכנגד כל הגיון? למה? כי הם יהודים. כי יש להם עדיין קצת כבוד וערכים. יש להם גם הרבה אמוציות ויצרים חזקים, למעשה הם בשיאם בשלב זה של החיים, ובכל זאת הם מחליטים לקום ולבוא, ואפילו לא לצאת מבית הכנסת בהפטרה ולחכות שהיא תסתיים. זה דומה  לאותו מתפלל שכיפתו אינה עולה על קוטר של שישה סנטימטרים, ובכל זאת היא על ראשו. ובכל זאת הוא בא לבית הכנסת. אז אולי בכל זאת הדרך שבה הקדוש ברוך הוא בחר עבורי, והייתי צריך לקבל סוכריית קודש בעין כדי לדון את דור העתיד לכף זכות