שלום אורח התחבר / הרשם
הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
סופו_של_יום

סופו של יום


אתה אף פעם לא לבד, אם אתה מרגיש כך, תביט במראה.
הוא עמד שם לבד, דמעה הרטיבה לחי עמוסת קמטים, כמו מבקשת לשטוף את הפנים העייפות.  משב רוחה של ההיסטוריה צינן את גופו, הוא פתאום הבין. שנים של חיפוש ותהיה הגיעו לסוף המתוק, לתחושה לה חיכה תמיד, הוא הגיע הביתה.

הוא ידע שזה המקום אליו הוא שייך, הוא הרגיש שהגיעה העת להניח את החרב השלופה. אף אחד לא מחא כפיים, איש לא טפח על שכמו, דבר לא קרה. ימים מעטים נותרו לו לחיות לאורה של המציאות החדשה, לא בטוח שיספיק לחוש כיצד היא תתרסק ותישכח עת תפגוש בהרגל. אך לרגע אחד, שבריר שניה, הוא הרגיש שייך והאמין לתחושה הזו, לא ניסה להיאבק בה ולא חיפש הצדקות, הוא הבין את שהרגיש. הימים התחלפו בשבועות, החודשים בשנים וגם אני זקנתי, כל העת ציפיתי, להבין, להגיע הביתה. להרגיש שוב, רק עוד פעם אחת איך אימא ואבא עוטפים אותי בחום, יוצרים בועה שקופה שבתוכה אני מוגן, מחייכים אלי ומאפשרים לי את ילדותי. אך זו אבדה מזמן ואיתה גם התמימות, נשארנו אני, זיכרונותיי ושאלה אחת קטנה. שאלה שהנחתה אותי במהלך חיי- "האם בסוף הדרך, כשאביט לאחור, חיוך יתגנב אל שפתיי וגאווה תמלא את ליבי על האופן שבו אפשרתי לעצמי לחיות? או שכאב מריר יכרסם את החיוך וימלא ליבי בצער ותסכול?" פתאום הכל נהיה ברור, התרגשות קלילה חיממה את גופי, הפסקתי לפחד, האם לזה התכוון? זהו הבית?


צועד לו האדם במסלול חייו, יגע ומיוסר תר אחר מהותו, מחפש את גורלו, מייחל לוודאות הגדולה. בערוב היום מאט צעדיו, יגע ומיוסר תר אחר מהותו אך את גורלו אינו מחפש עוד, הוא כבר חלק מעברו, כעת ניצבת לפניו רק הוודאות הגדולה, הוודאות היחידה. דמעה מרטיבה את לחיו עמותת הקמטים והוא מבין, הוא תמיד היה בבית.
מאמר זה טרם דורגמרתקמענייןנחמדסבירגרוע


מה דעתך על סופו של יום ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה