הרבה דברים שצריך לסלוח עליהם קורים לנו כל יום. לפעמים זה סליחות קטנות, כמו זה שמשום מה התנתק לי הטלפון הבוקר, ובטח מישהו "אשם" בזה – מזכירות הקיבוץ, חברת הטלפון או לפחות אלהים. אפשר להתמרמר ולהתעצבן אלף פעמים ביום, ואפשר גם לסלוח או לצחוק.
ויש גם דברים גדולים יותר, כל מיני עוולות שנעשות לנו או שאנחנו עושים לאחרים, ועליהן קשה לנו יותר לסלוח. למשל האיש שפרץ לביתנו וגנב שני מחשבים שלא היה להם גיבוי, והוריד לטמיון עשרות עבודות אמנות שלי ומאמרים שכתבתי שהלכו קאפוט. או אותה כתבת שכתבה עלי פעם דברים לא יפים בלי לברר את האמת וגרמה לי בכך לרעה גדולה. על הדברים שכאלו קשה יותר לסלוח.
אז אני רוצה לעיין רגע בהבדלים בין שלושה אספקטים שונים של עניין הסליחה והמחילה והכפרה, שלושה מונחים שקיימים בעברית המסורתית, ועולים תמיד לקראת הימים הנוראים, בלי שנשים לב שהם בעצם לא אותו דבר. לפעמים אנחנו יכולים למשל לסלוח אבל לא למחול, או למחול אבל אין עדיין כפרה. אז בואו נבין את ההבדלים בין המונחים הללו:
סליחה בודהיסטית
טיך נהט האן
האדם שהגדיר הכי טוב את הסליחה, לדעתי, הוא מורה הזן הויאטמני טיך נהט-האן כשאמר ש:
"סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר".
תחשבו על זה…. אני יכול להיות ממורמר עד מחר על אותו גנב שהפך את המחשב שלי למנת הירואין או אותה כתבת שלכלכה עלי ללא הצדקה, אבל כל זה הרי כבר עבר. כל עוד אהיה ממורמר על זה אני כאילו יושב ומקווה לעבר טוב יותר. וכידוע זהו זה. אין טעם להתווכח עם המציאות, ניתן רק לקבל אותה בחיוך או לבחור בסבל ובמרמור. לכן – הדבר הכי הגיוני זה לסלוח, ולוותר על התקווה הבלתי הגיונית ובלתי מציאותית לעבר טוב יותר. אם נסלח ונקבל יש מצב שהעתיד יהיה טוב יותר, כי נהיה טיפוסים פחות כעוסים, סגורים וממורמרים.
המילה "סלח" מורכבת מאותן אותיות כמו "חסל" – כשאנחנו סולחים אנחנו שמים סוף לכל המחשבות הקרבניות מלאות הרחמים העצמיים של "אילו רק היה אחרת הכל היה יותר טוב…". סוף פסוק. הפסולת (המחשבתית) לסל וחסל!
מחילה אבל מחילה זה כבר עניין אחר. זה לא רק לקבל את המציאות כמציאות שאין להתווכח איתה – אלא זה לדעת לרקוד איתה. מחילה בעברית באה מלשון מחול. למחול על משהו רע שקרה לי זה להזמין את עצמי לרקוד עם זה.
בתהלים יש פסוק נהדר על זה: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהילים ל, יב). בהבנה פנימית הפסוק לא מדבר על כך שאירוע שהיה פעם בגדר "מספד" השתנה ונהייתה שמחה גדולה. זה לא מדבר על מצב שבו שמצאתי נגיד את המחשב שנגנב לי, אלא על מצב פנימי שבו אני לוקח את ה"מספד" את הבאסה הגדולה של אבדן המחשב והופך את זה לריקוד, יוצא עם זה במחול, כמו שחקן שמועד על הבמה ומייד הופך את המעידה לצעד מצחיק או מסוגנן של ריקוד.
כך למשל אם אני מכיר בעובדה שבעצם – גניבת המחשב היא תירוץ נהדר לקנות מחשב חדש שממילא רציתי לקנות, או ליצור מחדש יצירות שבפעם השניה שאעבוד עליהן יהיו אולי בשלות יותר מהראשונות שאבדו.
כשאני מוחל אני לא רק מקבל את העובדה שזה קרה ואת העבר אי אפשר לשנות, אלא אני מצליח לראות שיש בזה גם משהו טוב, או אפילו שזה עצמו היה משהו נכון שקרה. שהנפילה היא חלק מריקוד החיים, שיש בו קפיצות לגובה ונפילות על הפנים, אבל בסופו של דבר הכל ריקוד אחד גדול.
ההפיכה של ה"מספד" למחול היא היפוך תודעתי. היא כרוכה בהכרה עמוקה שבאמת הכל לטובה, ובנכונותלהגיד כן לחיים, כפי שהם, עם כל מה שהם מביאים, לא להיות קרבניים ולקחת מראש כל התרחשות כחלק משיעור הריקוד הקוסמי שאנחנו משתתפים בו. למחול זה להפוך את הדפקט של החיים שלנו לאפקט.
כפרה: אבל כפרה זה עניין אחר לגמרי. לכפר על משהו זה לתת תמורתו כופר. לכפר בעברית מקראית פירושו לנקות גבשושיות ממשטח עם מהמורות ולהחליק אותו. כל חטא הוא מהמורה בדרך, הוא מין גבשושית של לכלוך אנרגטי, והכפרה מנקה אותו ומחליקה את המצב כאילו לא היה. איך? על ידי נתינת כופר שהוא בעברית מודרנית פיצוי הולם.
בהלכה היהודית מודדים פיצוי ככה: אם חלילה משה עבד עם מסור ולא נזהר וכרת אצבע למישקה שותפו, אז בודקים בבית הדין כמה כסף היה אדם מן השורה מוכן לקבל כדי שיכרתו לו את האצבע והוא יהיה מבסוט, ואת הכסף הזה נותן משה למישקה ככפרה על הנזק שגרם לו.
פיצוי הולם הוא מה שאדם נורמאלי מהשורה (יש כזה דבר?) היה מוכן לקבל כדי לעבור אירוע כלשהו ולהרגיש עם זה טוב. להרגיש שהיה שווה. כלומר אם הגנב ירצה בכפרה – הוא יצטרך לגשת אל מי שהוא גנב ממנו ולא רק לבקש סליחה ומחילה אלא גם לתת לו כופר, כלומר פיצוי, על עגמת הנפש שנגרמה לו, בגובה כזה שבן אדם נורמאלי היה אומר – היה שווה שתגנוב…
אבל לפעמים הכפרה מופיעה לנו בחיים גם ללא ש"הגנב" עצמו יבוא ויכפר על מעשהו. פעמים רבות אם אנחנו סולחים וגם מוחלים לחיים על מה שזימנו לנו – פתאום מתברר שהחיים עצמם מביאים לנו כפרה בדמות משהו "טוב" שקרה, משהו שלא יכול היה לקרות לולי המשהו ה"רע" קדם לו. ואז אנחנו אומרים – היה שווה.
זה הכי נפוץ למשל בענינים רומנטיים. פרידה נראית לפעמים דבר נורא, המלווה בכאבי לב גדולים. אבל אם האדם שבור הלב מקבל, סולח ואף מוחל, הוא יוצא מההתחפרות הקרבנית ומתחיל להאיר מחדש, ואז פתאום מגיעה אהבה גדולה וחדשה לחייו, אהבה שלא היה מצב שתגיע לפני הפרידה ההיא. ואז הוא אומר כפרה, איזה מזל שנפרדנו… עכשיו הרבה יותר טוב….
המחילה מחלימה אותנו מה שחשוב להבין זה שאת שלושת התהליכים של סליחה מחילה וכפרה אנחנו עושים לא רק עבור הזולת שפגע בנו אלא בעיקר עבור עצמנו. כי לחיות כאדם שלא שוכח ולא סולח ולא מוחל – זה לבחור לחיות חיים תפוסים ועצורים, במרירות, בכאב ובסבל. מי שסובל זה בעיקר מי שלא מוחל. לא זה שלא מחלו לו. המחילה היא תהליך מחלים לאדם המוחל עצמו.
לא לחינם מחול ומחילה קשורים בעברית גם למחלה ולהחלמה ואף לחלימה. מי שלא מוחל צובר מרירות שהופכת פעמים רבות בתוכו למחלה. רק מחילה מחלימה אותנו מהסבל הגדול של הקיום האנושי. עוזרת לנו להקיץ מהחלום הגדול שבו אנחנו חיים כאילו אנחנו ישנים. ההתעוררות הרוחנית היא התעוררות מהחלום (לפעמים מהסיוט), וחלק גדול והכרחי ממנה כרוך במחילה גדולה לחיים עצמם, ובהחלמה של פצעים נפשיים מהעבר. ההתעוררות הנפשית כרוכה בתפיסה של החיים כמחול, ובהמתקה של כל הגלולות המרות.
מחילה עצמית כמובן – לא רק לזולת חשוב למחול – חשוב למחול קודם כל גם לנו עצמנו! להשתחרר מרגשות אשם וחרטות ולמחול לעצמנו, לסלוח ולקבל את העבר ללא אשליות, להפוך כל נפילה לחלק מריקוד החיים ואפילו להסכים שהחיים יראו לנו שלהכל יש כפרה והכל היה ממש משתלם. שהיה טוב להיוולד וטוב לחיות, ושמי שנולד הרוויח.