כאשר לואיזה וילהלם הגיעה לישראל מפריז, היא הייתה ציירת בשלה
העומדת ברשות עצמה.
הצייר מארק שאגאל הזמין אותה בשנת 1948 לפריז לאחר שעזבה
את הונגריה שבה עברו עליה אימי השואה. על קשריה עם שאגאל
סיפרה באחד ממכתביה: "נמלטתי מבודפשט לווינה, משם נשלחו כמה
מתמונותיי לשאגאל, והוא היה כל כך נלהב מהן שהוא הזמינני לבוא לפריז
ולהיות אורחתו... שאגאל פנה לאגודת האמנים (הצרפתית) שתדאג
לשלוח לי ויזה לצרפת, כי דעתו הייתה שעליי להגיע לפריז בלי שום דיחוי.
כשהגעתי לשם הבאתי אליו צרור מציוריי, ואז הוא אמר: 'את עוד תהיי
מפורסמת בעולם... אבל את כבר גדולה עכשיו', וכאשר ראה את פקפוקי,
הוא הוסיף: 'אם אני אומר לך את זה, את יכולה להאמין לי'."
ביום שישי הציעה לי תלמה, אחת הסוחרות הותיקות בשוק העתיקות
של כיכר דיזנגוף, ציור נוף של לואיזה וילהלם. לא יכולתי, כמובן, לסרב
להצעתה.
וילהלם לואיזה, "על הרי ירושלים". צבעי מים על נייר, גודל: 35x50 ס"מ
נתן זך ישב ב"מרקיכר", בית קפה קטן בכיכר ושתה להנאתו כוס
לימונדה קרה.
בראותו אותי עם הציור תחת זרועי קרא לי להצטרף לשולחנו כדי
להראות לו את היצירה.
הוא נטל את הציור בשתי ידיו, התבונן על החתימה ופסק "וילהלם,
שם פרוסי גרמני כשמו של וילהלם השני, הקיסר שפגש את הרצל
בקונסטנטינופול ובמקווה-ישראל".
נתן, אם הצלחת לקרוא את החתימה אני מבין שראייתך השתפרה?
"נותחתי לפני יומיים בעין ימין, המנתח שלף אותה מארובתה
ובאמצעות לייזר ניקה את העצב. לשאלתי אם הניתוח הצליח, השיב:
'אל דאגה. תוכל בבוא היום לראות היטב את מלאך המוות בעין זו'.
הרופא הנהדר הזה ניתח אותי ביום החופשי שלו ולא רצה כל תשלום.
נתתי לו בכל זאת ציור שמן של קדישמן עם הקדשה ממני ומקדישמן."
נתן זך בבית הקפה "מרקיכר"
אני יודע את אהבתך הגדולה לאמנות, הייתי שמח לשוחח איתך
מעט על כך.
"ציור זה אהבת חיי אפילו יותר משירה. ציור זה דבר ממשי השירה
היא משהו מופשט."
למיטב זיכרוני, כתבת לא מעט לאמנים ובנושאי אמנות?
"משנת 1967 במשך שמונה שנים כתבתי על ציור בעיתון "למרחב"
באחת מכתבותיי סיקרתי את תערוכתה של אביבה אורי. אפשר
לומר שאני גיליתי אותה. בעקבות הכתבה קיבלתי ממנה במתנה
שלושה רישומים נפלאים. בתקופה ההיא אביבה רשמה רק בשחור
לבן. מאוחר יותר השפיעו עליה לשלב גם צבע ברישומיה."
"כתבתי גם בשבעה מספרים של "העולם הזה" אצל אורי אבנרי.
אורי השאיר בידי חופש מוחלט לכתוב את מה שרציתי."
"לתומרקין תרגמתי את שיריה של המשוררת אלזה לסקר-שילר
למהדורה של שבעה שעתוקי קולאז'ים שהכין לכבוד תערוכת זיכרון
בעיר הולדתה וופרטל בשנת 1994.
ארבעים שנה עבדתי עם תומרקין, הוא צייר לפחות 100פורטרטים שלי.
תומרקין גם אייר את כריכות מרבית ספריי. מצבו הבריאותי לא כל
כך טוב בזמן האחרון."
אלזה לסקר-שילר - תרגום נתן זך, ציור יגאל תומרקין
"אני אוהב מאוד את עבודותיו של גרשוני, גרשוני השתמש באחת
מעבודותיו בתרגום שלי לפואמה "הקדיש", יצירה שכתב המשורר האמריקאי
מדור הביט אלן גינזברג."
"לגוטמן כתבתי הקדמה לספרו "חמש ערים". גוטמן רצה לפצות אותי
בתשלום כספי או באקוורל מוקדם שלו מתקופת יפו. בקשתי ממנו תשלום
של 2,000 שקלים במקום האקוורל שהציע.
התערוכה התקיימה בגלריה רוזנפלד. כאשר נודע לרוזנפלד על ידי דורה,
אשתו של גוטמן, על בחירתי הקניט אותי תקופה די ארוכה.
דורה הייתה גם מנהלת את המשאים ומתנים על מכירות ציוריו של גוטמן.
זכור לי שישבתי עם גוטמן מאחורי גבו של אחד הלקוחות וגוטמן סימן
לדורה באצבעו כלפי מעלה להעלות את מחירו של ציור נוף מ-1,000 עד
ל-4,000 שקלים."
"לספרו של שמשון הולצמן, אחד מבחירי האקווארליסטים שלנו, כתבתי
מבוא יחד עם חברי שלמה שבא. אם כבר מדברים על אקווארליסטים,
יום אחד הזמין הולצמן את גוטמן להצטרף אליו לצייר באזור נחל הירקון,
נוף שאותו הרבה הולצמן לצייר. הביט גוטמן סביב ואמר: "לא, אני רואה
כאן רק הולצמנים אבל לא גוטמנים."
שמעתי אותך נושא דברים בתערוכתו של הצייר, אלכסנדר בוגן,
גם קראתי את הדברים היפים שכתבת בספרו של הצייר, אדווין סלומון.
האם יש מישהו שלא הסכמת לכתוב עבורו?
"אני לא כותב לכולם בעיקר לא לפוליטיקאים! נתבקשתי יחד עם עוד
שישה כותבים לכתוב שיר ליום הולדתו ה-90 של שמעון פרס ולא
הסכמתי. יצא מכך שגם הכותבים האחרים לא כתבו לאירוע."
על פי המתנה שהענקת למנתח העיניים שלך אני מבין שיש לך קשרים
טובים עם מנשה קדישמן. מה אתה אומר על הטענה שהוא מצייר הרבה
מדי כבשים בזמן האחרון?
"לדעתי, קדישמן שומר בציוריו תמיד על משהו רגיש, נאיבי."
ומה אתה יכול לספר על חבר אחר שלך, הצייר והפסל, עמוס קינן?
"זיכרון קשה נשאר לי מהתערוכה האחרונה של עמוס קינן. בתערוכה
שנערכה בגלריה "מבט" הציג קינן את ציוריו היפים. הוא הגיע לפתיחת
התערוכה במצב דמנטי, התבונן במבקרים ולא היה מודע כלל שהוא
נוכח בתערוכתו שלו."
קראתי את ארבעת פרקי חייו המרתקים בספרה של רעייתו נורית גרץ.
"אני ייעצתי לה לקרוא לספר "על דעת עצמו" ."
"יום אחד בא אלי סטימצקי כולו נסער וסיפר לי כי הצייר אריה לובין יצא
לקנות 4 ק"ג בשר אצל הקצב, ובדרכו חזרה לדירתו התמוטט ונפטר בחדר
המדרגות. לובין היה כל כך חסכן שאילו ידע כי יתפגר בדרך, לא היה קונה
את הבשר. הוסיף סטימצקי."
ראיתי על אחד מספריך איור של יוסל ברגנר. מה היחסים ביניכם?
"יוסל ברגנר היה חבר טוב. הוא השאיל לי אקוורל יפה לכריכת ספר שיריי
הראשון "שירים שונים". בשלב מסוים נותקו היחסים בינינו משום שטלפנתי
אליו בחצות. אולי, חשב לעצמו שאני רוצה להזמין אותו שוב לשתות עם
חברים."
באיזה בית קפה הייתם יושבים?
"רוב החברים עזבו את "כסית" ועברו ל"קליפורניה" של אייבי נתן. אנחנו
היינו נפגשים בקפה "רוול".
באחד הערבים ישבתי עם מתי מגד, יונתן רטוש, יוסל ברגנר וניסים אלוני.
התפתחה שיחה על יהדות. רטוש אמר שהוא אינו יהודי, וכדי להוכיח זאת
הראה את תעודת הזהות שלו בה צוין בסעיף לאום כי הוא חסר דת. זה היה
עוד הרבה לפני הסיפור של יורם קניוק. באותו לילה גם נכנסנו לבית כנסת
ברחוב פרישמן בזמן תפילת "קידוש לבנה" ונעלנו שם את רטוש."
שירים שונים - נתן זך, ציור של יוסל ברגנר
הצטערת על פריט שרצית מאוד ולא השגת?
"הצטערתי שלא לקחתי את השלט שנשא את שמו של ד"ר שאול
טשרניחובסקי בכניסה לבניין מגוריו ברחוב אחד העם לאחר מותו.
מישהו הקדים אותי וחמד אותו לעצמו לפניי."
היית מוכן גם להסתכן מעט בשביל להשיג יצירת אמנות?
"נסעתי יחד עם הסופר, אמיל חביבי, לוועידה שהתקיימה במוסקבה.
ניצלתי את זמן הביקור כדי לפגוש את הצייר אנטולי זוורב. זוורב היה
צייר נונקונפורמיסט ומייסד האקספרסיוניזם הרוסי של שנות ה-60.
רכשתי אצלו 21 רישומים. כידוע, אי אפשר היה להוציא מרוסיה יצירות
אמנות. הגעתי למכס כשכל הרישומים מוסתרים מתחת לחולצתי,
צמודים לבטני. הייתי הרבה יותר רזה בשנים ההן. הגעתי למכס
בלוויית קצין בכיר בשם פוקולניקובניק, אנשי המכס לא העזו לבצע
עליי חיפוש יסודי בנוכחותו."
האם היו אמנים ישראלים שהיה מגיע להם מקום מכובד יותר?
"דוד הנדלר אמן מעולה. יום אחד הנדלר נתן לי אקוורל במתנה, על
האקוורל נישא התאריך 1651. שאלתי אותו לפשר התאריך, והוא
השיב לי שרצה לתת לי את האקוורל המוקדם ביותר שעשה.
אשתו, אביבה אורי, לא אהבה לראותו מוכר את ציוריו בזול, לכן
היה משכים קום בשעה שש בבוקר ויוצא עם תיק מלא בציורים כדי
למוכרם בעשר לירות לתושבים בשכונות תל-אביב."
"מירון סימה קופח לדעתי. סימה היה תלמידו של הצייר הגרמני,
אוטו דיקס. הוא הוגדר בספרות מקצועית באירופה כצייר ישראלי מוביל.
בארץ התעלמו ממנו. ייתכן גם שהבעיה נבעה מכך שלא רצה למכור
את יצירותיו."
"בתיה אופלו גם היא אמנית שאני אוהב את ציוריה. דן בן אמוץ הדפיס
את ציוריה הנפלאים על כריכות ספריו. היא ציירת די נשכחת היום וחבל."
ציירת מאוד ייחודית בתוך קבוצת 10+. אגב, בתיה הגיבה לאחד הפוסטים
שלי "בקפה דה-מרקר" על מורי לציור שמואל טפלר, מסתבר שגם היא
למדה אצלו.
לזכור ולשכוח - דן בן אמוץ, ציור של רעייתו בתיה אפולו
יש אמנים שנעשה להם עוול בישראל?
"יש גם כמה כאלה. לבי בעיקר עם הפסל אברהם מלניקוב. אני זוכר
את מסע ההשמצות שהתנהל נגדו במשך שבועות בעיתון "דבר".
מה לא כתבו עליו: "פסל בבלי, לא יהודי, רוויזיוניסט ושלא באנו ארצה
להיות מזרחיים". פסל הארי השואג שפיסל לזכר הנופלים על הגנת תל-חי
נעשה בכספי תרומתו של הלורד האנגלי מלצ'ט. מיד לאחר טקס הסרת
הלוט עזב מלניקוב את הארץ ונסע ללונדון. בלונדון עסק בעיקר בפיסול
דיוקנאות של אישים מכובדים. ונאלץ לעבוד בסגנון ריאליסטי יותר כדי
להתפרנס. במוזיאון הצבא הבריטי תלויים זה לצד זה רישומי פורטרטים
של צ'רצ'יל וגנרל אלנבי שעשה.
במוזיאון לא ידעו שמדובר בישראלי. על הלוחית לצד שני הרישומים
נרשם כי נעשו על ידי אמן רוסי בשם מלניקוב."
"יגאל אלון ביקש ממלניקוב לחזור ארצה, הבטיח לסדר לו חדר בתל-חי
ותעסוקה בהוראה במקום. האחראי בתל-חי סירב לאשר את קבלתו.
לא עזרה גם בקשתו של נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, בעניין זה."
"אצרתי למלניקוב תערוכה באוניברסיטת חיפה בשנת 1992. ביקשתי
תמיכה קטנה ממשרד החינוך, בקשתי לא נענתה."
"ד"ר גמזו סירב לקבל במוזיאון ת"א משאית עם פסליו, בטענה
שהמוזיאון אינו מחסן, ושאינו מכיר את הפסל."
נו באמת, גמזו לא הכיר את מלניקוב!
"בודאי שהכיר. לעומת זאת גמזו לא הכיר את אחד הפסלים הרוסיים
החשובים, אלכסנדר ארכיפנקו. שישה פסלים נתרמו למוזיאון תל-אביב,
ורק לאחר שאוחסנו במחסן המוזיאון תקופה ארוכה מישהו זיהה אותם."
הארי השואג. פסל של אברהם מלניקוב משנת 1934
בין המנהלים והאוצרים שפעלו או עדיין פועלים בארץ את מי אתה
מעריך?
"היחיד, לדעתי, שמבין משהו באמנות בארץ, ויש לי הערכה כלפיו הוא
יונה פישר."
מה אתה חושב על האמנות המקומית בעשורים האחרונים?
"מיום חזרתי ארצה מלונדון בשנת 1978 לאחר שהייה של 14 שנה
לא ראיתי משהו חדש, מפתיע וחשוב באמנות המקומית."
מה דעתך על המודרניסטים: פיקאסו ומאטיס?
"לגבי פיקאסו יש לי התלבטות, אצל מאטיס אני אוהב את סדרת
הג'אז."
סדרת הג'אז, היא סדרת מגזרות נייר מקסימה. בתקופת שהותי
בצרפת פגשתי את האחות שעזרה למאטיס לבצע את מגזרות הנייר
הגדולות. היא סיפרה לי כי מאטיס היה מרותק למיטתו בבית-החולים
שבו עבדה, וכל שיכול היה לעשות זה לגזור צורות מניירות צבועים.
הוא היה נותן בידה את המגזרות ומסמן לה בעזרת מטה ארוך היכן
להדביק אותן.
איזה זרם בציור אתה אוהב?
"אני אוהב מאוד את האקספרסיוניזם הגרמני, במיוחד את קבוצת
הפרש הכחול ."
ומה דעתך על האקספרסיוניזם היהודי פריזאי?
"האקספרסיוניזם היהודי הביא עמו רגשות, אך גם את הדם לאמנות,
את חתיכות הבשר הנוטפות של סוטין."
מה דעתך על הציור האמריקאי?
"עד תחילת המאה שעברה ידעו האמריקאים לצייר רק קאובויים.
אינני אוהב את הציור האמריקאי, פרט לצייר הענק אדוארד הופר.
הופר לא היה סוריאליסט כפי שהגדירו אותו, הוא היה, לדעתי,
רמברנט של זמננו. יש משהו תרבותי אירופאי ביצירתו."
ביקרתי השנה בתערוכתו של הופר שהתקיימה בפריז. מבקרי
האמנות שם מאוד גאים שהתחיל את דרכו האמנותית בפריז
והושפע מההרמוניה הצבעונית של אלבר מארקה, ומעוד כמה
ציירים צרפתיים.
"אולי בכל זאת תשתה משהו לפני שבעל בית-הקפה יתרגז."
נתן, הקשבתי בצימאון לדבריך, אזמין לעצמי גם כוס לימונדה.