אילולא היה לי עמוד שדרה, רימה.
הייתי יורד על ברכיי משפיל מבט מפאת הבושה
ובקול חרישי חסר תעוזה כעבד למלכה,
הייתי מבקש ממך סליחה.

אספי אותי לחיקך, עצבי אותי כרצונך כחימר לפסל
הרי אני לא שווה פרוטה שחוקה שמתגלגלת לה אי שם
בתעלת ביוב מצחינה.

מתוך ייאוש, בדידות ופחד של לבד,
 הייתי מתחנן כנידון למוות לתליין, עטור מצנפת שחורה                                                                                                             כשהבעה של מה וכך בעיניו לאור הגזרה.

ולאחר זמן מה של אובססיה חסרת מעצורים,
שמתבוססת לה ברחמים עצמיים ותחנונים,                                                                                                                                    כשאת מסתכלת עלי בבוז
ועינייך כחרב פיפיות הנעוצה עמוק בבשרי,
הבושה מפנה את מקומה באלגנטיות לכעס האכזרי.

המחשבות מספקות את התסריט, והדימיון את התמונות,
זה לא סרט לכול הבריות.
את מתענגת על עצמך בתשוקה סוטה ללא הפסקה
מתנשמת, מתנשפת,לא מרגישה דבר,
חושך מוחלט, עלטה.

הוא מולך ברוב תפארתו והדר, מתקדם באיטיות,
כאחד שהולך לליכוד חיית בר,
תאוות בשרים.....
נגמר!

הוא קם עם צער בעיניו כאחד שראה זה עכשיו שחיטה
ולך לא אכפת הרי הוא התרופה, המענה לכאב המוכר
את מסתובבת, עוצמת את עיניך ולא מחכה למחר.
אילולא היה לי עמוד שדרה הייתי שולח לך את המכתב