לא, לא טעיתם. ההצהרה הזאת עומדת בסתירה מוחלטת למאמר הקודם (עניין של זמן 4 - ההווה אינו קיים), אבל רק למראית עין. למעשה, העולם שלנו כפי שהוא נראה מבעד לחמשת החושים הינו עולם "למראית עין", וככזה – לעבר ולעתיד יש תפקיד חשוב בדינמיות המאולצת של החושים שלנו. האמת הנסתרת היא, שהזמן לא קיים...

 

נחזור צעד אחורה -

שאלת ה"יצירה" של משהו שמתקיים מבלי להיות מודעים לרגע ההווה שבו הוא נוצר כפי שתארתי במאמר הקודם מייצרת תחושה של אי נוחות. איך יתקיימו עבר ועתיד בלי הווה שמהווה עבורם נקודת אחיזה? התהיות הללו העסיקו אותי עד שנתקלתי לפני שנים אחדות בספרו של אקהרט טולה "כוחו של הרגע הזה". זאת נקודת המפנה בחיי, ההבנה הברורה שהזמן הוא פיקציה. אין משמעות אמיתית למושג הזמן, שהרי הכל קיים בו זמנית. איינשטיין התייחס לזמן כאל המימד הרביעי, מתוך הבנה שאין הבדל ממשי בין הבנת המרחב להבנת הזמן. הזמן הוא מימד נוסף במרחב, בדיוק כפי שניתן להגדיר אורך ורוחב, אלא שאנו מוגבלים ביכולת הראייה הכוללת הזאת, ורואים בכל פעם "חלקים" מתוך אותו מימד. (לסיבה לכך אתייחס במאמר הבא).

האמת היא, שהעבר, ההווה, והעתיד של כל אחד מאיתנו מתקיימים בו זמנית וכולם קיימים ברגע הזה. למעשה המושג "הרגע הזה" לא קיים כי הזמן לא דינמי.

בוא נכנס רגע לעובי הקורה, וננסה להבין - מה בעצם גורם לדינמיות של הזמן? מה מניע את הזמן? מה הבסיס לתחושת הזרימה של הזמן? מה קובע את קצב הזמן? התשובה היא ברורה – תנועה, שינוי. לתחושת התנועה של הזמן אין קיום משל עצמה. אם היינו, לצורך ההמחשה, עוצרים לרגע את תנועת היקום כפי שאנו מכירים אותו, את כל תנועת הגופים הנראים והלא נראים בתוך מערכת הקיום שלנו, היינו למעשה עוצרים את הזמן. הסיבה היא פשוטה – אין שום "גורם חיצוני" שאחראי לקביעת קצב הזמן.

אלא שתנועה לכאורה נוצרת כתוצאה מיצירה, תזוזה לעבר משהו חדש, משהו אחר, אבל אם היינו נשארים ברמה הגלויה לעין של הדברים היינו ממשיכים לשאול את עצמנו: איך נוצר שינוי אם ההווה כפי שהוא לא קיים...

אז זהו, שהכל קיים, והכל קיים בו זמנית, ברגע זה ממש.

 

שוב, ההצהרה שהכל קיים  ללא תלות בזמן ברגע הזה, לכאורה עומדת בסתירה מוחלטת לכל תהיותי בנוגע לאי קיומו של ההווה שהוצגו בפוסט הקודם. מול ההבחנה הפיזית של "חוסר הווה" ניצבת הגדרה רעיונית של "הכל הוא ההווה". אין משמעות לעבר או לעתיד, כי הם לא באמת קיימים.

 

האמנם? איך מיישבים את ההיבט המתמתי-פיזי של אי קיומו של ההווה עם ההבנה הרוחנית שההווה הוא הדבר היחיד שקיים? התשובה ניחתה עלי כמין סוג של הארה שאין בה אלא כדי לחדד את האמת הכוללת שמיישבת הכל בכפיפה אחת. אכן, ההווה הוא הדבר היחיד שקיים. הכל קיים בו זמנית, העבר שלנו, העתיד  שלנו, אינם אלא הבטים שונים של ההווה שמתקיים באופן נצחי, אלא ש... האמת הזאת נסתרת מאיתנו. ההווה הוא הדבר היחיד שקיים, אבל הוא גם מוסתר מאיתנו. אנו מסוגלים להבחין בתנועה מאולצת של הזמן, בדינמיות מתעתעת, בתחושה של עבר, הווה ועתיד כי אנחנו חיים בעולם של אשליה. מין הולוגרמה למציאות הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר רחבה ממה שאנו תופסים בחמשת חושנו. הכל קיים. אנחנו לא יוצרים כלום עכשיו, כי הכל כבר קיים, ו"עכשיו" זה הדבר היחיד שקיים. אין משמעות אמיתית לזמן, כיוון שהזמן הוא תוצר של שינוי. ואם הכל כבר קיים – אז אין באמת שינוי מלבד – מה שאנו תופסים. אנו בוחרים לראות חלקים מתוך הקיים הזה, וכל היבט של שינוי שאנו מייצרים בתודעתנו נוצר בתודעתנו בלבד.

 

כל הדיון הפילוסופי הזה מתנקז לאמת אחת – הכל כבר נברא וקיים. הכל כולל הכל - מי שהייתם, מי שתהיו, מי שתרצו להיות – קיימים ברגע זה. אין שום בריאה מחודשת, כי הכל נצחי והכל קיים מאז ומעולם. הזמן לא קיים, הכל נוכח, הכל הווה. אלא שההווה הזה, הנוכחות הנצחית הזאת – נסתרת מאיתנו. והרי פיתרון הפרדוקס של הזמן.

מ.ש.ל (מה שהיה להוכיח).

 

אז למה בכל זאת אנו טועמים רק "חלקים" שונים של המציאות הכוללת? למה אנו בוחרים לראות בכל פעם חלקים שונים של ההוויה הקיימת מאז ומתמיד? כאן מבצבצת לה הבשורה האמיתית - אם נבין את התשובה הזאת לעומק, נוכל לקחת את חיינו למחוזות אחרים. אם קראתם עד כאן, זכיתם. אתם רגע לפני התובנה שתיקח אתכם לאן שרק תרצו. אז תישנו טוב הלילה, ותבואו מרוכזים למאמר הבא. יש סיכוי שהמציאות שלכם כבר לא תהיה כפי שהיתה...

(עברו למאמר עניין של זמן 6 - תכלית ההסתרה)