המאמר הזה, שהוא תוצר ישיר של המסקנות שעלו עד כה בסדרה, מהווה גם סוג של בשורה. בשורה שבבסיסה ניצבת תכלית הקיום, שאם נבין אותה לעומקה, נוכל להביא את עצמנו לכל מקום שרק נבחר. גם אם אמירה כזאת עלולה להשמע פלסטית בעיקרה, אני מניח שהדרך שהובילה אותי למסקנה הזאת שסוקרה בסדרה הזאת, מחייבת כל אחד מאיתנו לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, גם לא את המסך שהתרגלנו לראות דרכו את חיינו. בואו נתנתק לרגע מדפוסי החשיבה הארציים, וננסה להבין – מה תכליתו של הזמן ומה לזה ולהתפתחות שלנו כאן?

 

הזמן כאספקט של שינוי

 

אחזור במשפט על המסר של המאמר הקודם - הכל כבר נברא וקיים ברגע זה. אין שום בריאה מחודשת, כי הכל נצחי והכל קיים מאז ומעולם. הזמן לא קיים, הכל נוכח, הכל הווה, אבל ההווה הזה, הנוכחות הנצחית הזאת – נסתרת מאיתנו .

 

כשקוראים שורות אלה, הרי שרובנו עשויים לשאול את עצמנו: למה? אם כל היבטי הזמן, התוצרים, התחושות, הקיום הפיזי שלנו על כל שלביו וחלקיו השונים, אם כל אלה כבר נבראו, למה אנחנו צריכים לעבור מסע חתחתים שכזה בגילוי מחודש של הבריאה? מדוע האור הגדול הזה נסתר מאיתנו?

 

תחושת השקר של הזמן נחוצה לנו כדי לחוות חוויה אחת בכל פעם, לטעום את טעם השינוי. אין שינוי בעולם האמת, כי הכל היה, הכל ישנו והכל יהיה. הכל ועכשיו, שלמות ונצחיות בהתאמה. אולם במצב של הארה תמידית, ממנה כולנו נגזרים, לא ניתן ליצור התפתחות. התפתחות אפשרית רק במצב של חסר. השלם אף פעם לא מבחין בשלמותו אלא כשהוא ניצב ליד החסר. זו תכלית הבריאה באשר היא. כל התורות הרוחניות, על היבטיהן השונים, כמו גם תורות הסוד של הדתות השונות (הקבלה ביהדות), עוסקות בשבירת הצורה הבסיסית כדי להכיר בקיומה השלם. כולנו נגזרים של האחד הנצחי. אולם במצב הוויה נצחי שכזה, לא יכולה להיווצר התפתחות. האור הגדול שכולנו תוצרים שלו חייב היה ליצור לעצמו תהליך התפתחות כדי להכיר בקיומו המואר.

 

תחושת הזרימה של הזמן משרתת מטרה נעלה זו. הזמן, אינו אלא השקר הגדול של העולם הפיזי, וזאת במטרה להסתיר את הווייתה הנצחית של הבריאה. מכיוון שהכל כבר קיים, הזמן אינו אלא התייחסות מודעת לחלקים מהבריאה השלימה, חלק אחד בכל פעם, שלב אחרי שלב. מתוך גילוי מחודש של הבריאה, ההוויה הנצחית לומדת להכיר את עצמה.

 

כיוון שהזמן אינו דינמי בעיקרו, אלא תוצר של הפעלת חלקים שונים של מודעות ביחס לבריאה הנצחית והשלימה, נוכל להשתמש בו באופן מודע. הכרה בעובדה זו עשויה לשרת אותנו בתהליך ההתפתחות. ההנחה הבסיסית היא שכל מה שמפעיל את מנגנון הזמן הינה מודעות מתפתחת של הקיום הפיזי שלנו. הזמן לכשעצמו הוא סטטי. מכיוון שכך, יקל עלינו להבין עד כמה אנו יכולים לשלוט במימד הרביעי הזה באופן כמעט מלא. כיוון שמימד הזמן הינו תוצר של תודעה, גם הכיוון שאליו הוא פונה נשלט ע"י אותה התודעה.

 

אחזור על זה שוב -

הכל קיים ברגע זה, למרות שגם המושג "ברגע זה" הוא שקרי, כי אין משמעות לזמן. הכל הווה, והיכולת המוגבלת שלנו להכיל את הכל בבת אחת נועדה בכדי להרתם למטרת הבריאה הכוללת, שאנו חלק ממנה – התפתחות, הכרה עצמית. מכיוון שכך, המודעות לחלקי הבריאה, שלב אחרי שלב, היא זו שיוצרת את ההתפתחות, כמו גם את התחושה השקרית של הזמן. מכיוון שהמודעות היא זו שיוצרת את הזמן, נוכל לכוון אותה למקומות שנכונים עבורנו.

 

נשמע לכם מוכר...? אכן, כבר היינו שם. משפטים כמו: "מחשבה יוצרת מציאות" ו "בקש, והיקום יעמוד לשרותך" הפכו להיות שגורים במחוזותינו. אלא שלמשפטים ריקים שכאלו לא יכולה להיות כל השפעה עלינו עד שנאמין שהם אכן יסוד הבריאה. סרטים כמו "הסוד" ודומיו, לא אפשרו לנו לגעת בשורש האמירה הזאת, אולם חקר האמת מתוך מחשבה בהירה אודות המציאות שעוטפת אותנו, על כל היבטיה התמוהים, עשוי להוביל אותנו למסקנה החד משמעית – העולם הפיזי כפי שאנו תופסים אותו הוא יציר התודעה שלנו, וכיוון שכך, לא מן הנמנע שנשתמש באותה תודעה ליצור עולם טוב יותר עבורנו...

 

זהו, ניסיתי להוביל אתכם שלב אחר שלב בתהליך שאני חוויתי לחקר האמת. המסקנות, הינן אישיות לגמרי, ולא מן הנמנע שהספקנים ימשיכו לצקצק בלשונם. עם זאת, אלה שיבחרו להמשיך איתי את המסע הפרוס לאורך סדרת המאמרים הזאת, יגלו שגם הם עשויים להגשים את האמת הפנימית שלהם, להגיע למי שהם למעשה כבר היום, אלא שבאיזשהו אופן ממשיכים להתכחש להמיית ליבם...

(עברו למאמר עניין של זמן 7  - המושג חזון מאבד מכוחו)
 

 

 

                                                "...לעיתים עוד נשמע גם תקתוק השעון,

                                                  זה אשר הותרת בחדרי,

                                                  כנושא עוד את נטל הזמן בגאון,

                                                  בתקווה שאת עוד תחזרי."