הגוזלים שלי עוד לא עזבו את הקן אבל הם בהחלט בדרך לשם. השנה התגייסו לצבא שני ילדי הגדולים ואני נותרתי בבית עם הצעיר שבחבורה. השנה הזו לימדה אותי להעריך את כל מה שהכעיס והרגיז אותי לפני זמן לא רב. ההסעות, הכנת האוכל, הרעש, הריבים, ההתארגנויות והבלגן כל אלו מכניסים חיות לבית. עכשיו ממרומי השקט שנוצר לפעמים במשך ימים ארוכים אני לומדת להעריך את מחדש הרעש. בצומת הדרכים הזו שנופלת תמיד בהפתעה עולות שאלות רבות על העתיד. פתאום ישנה הבנה שלכל דבר יש סוף טיבעי. משפחה כפי שהיא בעשור אחד משנה פנים בעשור אחר. הראש מבין ויודע שהילדים פונים לדרכם וזהו הדבר הנכון ביותר אבל הלב מבקש למשוך עוד קצת מילדותם. פעם אמרה לי חברה לא לכעוס על הילדים כשהם מבקשים הסעה לכל מיני מקומות מאחר והזמן הזה כשאתם לבד ברכב הוא זמן איכות יקר. בשלב הבא הם כבר נוהגים עצמאית וזקוקים למפתחות  ולא לנו. מסתבר כי כדאי לקחת כל מטלה מהסוג הזה ברוח טובה, למרות תנאי הלחץ כי היא לא תמשך לאורך זמן וכן רצוי בהחלט לבנות את העולם העצמאי שלנו זה שלפעמים נשכח מעומס ריבוי המטלות היומיומי. עולם משלנו שימשיך גם אחרי שהילדים יעזבו את הקן.