דור של אבודים ואיך לא? האכילו אותנו בכפית נתנו לנו כל מה שלא היה להם על מנת שיהיה לנו טוב יותר. יכול להיות שעשו טעות? היו צריכים לתת לנו לאכול את אותו חרא כדי שנהיה חזקים יותר, בוגרים יותר, ממושמעים יותר? או אולי במטרה לגונן עלינו נידונו להישאר ילדים של החיים?

דור שמחליף עבודות כל שנתיים, מוחה, מתלונן ורץ לבקש כסף מההורים כדי לשלם על דירת חדר עם טיח מתקלף בתל אביב, רוצה הכל אבל לא רוצה בעצם כלום. אם הייתה לנו ידיעה ברורה ובטוחה שבסוף היום נוכל להרשות לעצמנו חיים טובים יותר, בטחון כלכלי שמתחיל בדירה, גג מעל הראש, בנאלי, אולי אז היינו רצים לחסוך, אבל הבנקים עשו יד אחת עם השלטון ואנחנו נשארנו לאכול ת'לב ולקוות שאולי עם עבודה קשה נשיג דירה צנועה אולי עם נוף לים, ממש.

ברור לנו שצריך לחיות את החיים כאן ועכשיו כי הם קצרים מדי, הרי זה מה שכל היום אנחנו שומעים מהחברה, ואם לא היינו שומעים את זה היינו חוסכים? היינו שמים בצד לעת צרה? אם הריביות בבנק היו עולות היינו חוסכים? משום מה זה נראה לי פיקציה. אנחנו דור תזיזיתי, קפריזי שמשנה את דעתו בקצב שטייקונים מתרסקים. יחד עם זאת, אנחנו דור פתוח יותר, סובלני יותר, וחולמני הרבה יותר. ובנתיים עד השקל הבא שיכנס אנחנו נקרא על עוד אחד שעשה אקזיט כי ישראל היא מדינת האקזיטים, לפי התשקורת. ומה עם כל יפי הנפש? הצעירים שרוצים להפוך את המדינה לחזונו של הרצל, הם כנראה ימשיכו לעשות משכורת רעב, להיות עם מינוס בבנק ולפנטז על מקום טוב יותר עד שיחליטו לעבור לבועת ההייטק.