אין בלבי מרה,
על עלם ועלמה,
המאוחדים יחדיו בחסדי האהבה.
אך אלו הזרים,
יעוררו ייסורים ועינויים משנתם.

כי בראותם יחדיו,
שוב יעלו השאלות ללא המענה,
שוב יצופו הכמיהות חסרות הסיפוק,
הנובעות כמים חיים ממעיין,
ממכאובה של בדידות.

וכי לא יוכל פלוני, החושק בכך,
להתמזג במסירות עד אין קץ עם רעהו,
לגוש אחד שכולו חום, קבלה ונתינה,
כדרך שעושים זאת אדם ואשתו?

אך אין הכל תלוי ברצוני,
כי במדבר המציאות המדכא,
יימצאו פרחים רבים,
שאת עיניי ירשימו ביופיים,
אך באפי הינם נטולי כל ניחוח.
ואם בפרח בעל ריח חפצה נפשי,
אצטרך, כמדומני,
להפוך המדבר על פי,
שוב ושוב ושוב.

ואף על פי כן, לא מזאת אשבר,
ולא מזאת אתייאש,
כי כל צרכי אנוש מסופקים תמיד.

וביום מן הימים שוב לא אתייסר,
בראותי זוג אהבים מהלך מולי.
ולה, עוד יקנאו בנו,
בתשורתנו הבוערת,
שתחוויר ותאפיל על אהבתם הצנועה.