(סיכום מתוך: "אל המעיין", פרשת השבוע)

"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" שמות לה.

מדוע כתוב בפסוק: "קחו מאתכם תרומה" ולא: "תנו"?
נביא את עדותו של הרב דסלר זצ"ל ונוכל להבין מסר חשוב שיכול להשפיע על כל מהלך חיינו:

לפני השואה גרה בפולין משפחה מאושרת, וכשפולניה נכבשה על ידי הצוררים התפצלה המשפחה. האֵם הסתתרה אצל ידידים נוכרים כבת משפחה כביכול , והאב ובנו נמלטו דרך הגבול.

הפרידה הייתה קשה, כיוון שהאֵם אהבה מאוד את בנה הקטן. האב ובנו נדדו בדרכים לא דרכים תוך חירוף נפש רב, והגיעו לבסוף לאנגליה ופגשו ברב דסלר.

לאחר המלחמה מצא האב את אשתו אצל מכריהם והשמחה הייתה גדולה. אין לשער את אושרה של האֵם כשפגשה את בנה יחידה... אולם דבר מוזר מאוד אירע. לפני המלחמה הקשר בין האֵם לבנה היה אמיץ, ואילו הקשר עם האב לבנו היה רופף. כעת נהייה מצב הפוך, הקשר של הבן עם האב היה אמיץ וחם, ואילו הקשר של האֵם עם בנה היה מסויג וקריר... כיצד קרה הדבר?

מסביר הרב דסלר: כשאוהבים, מתעורר הרצון לתת, להעניק ודבר זה פועל גם בכוון ההפוך, נתינה והענקה מעוררים את האהבה.
לפני פרוץ המלחמה טיפלה האם בבנה במסירות עד אין קץ והאהבה הרקיעה שחקים, אולם לאחר פרוץ המלחמה כשניתק הקשר הפיזי של האם עם בנה נותרו געגועים עזים, אבל האב המשיך לתת ולהעניק לבנו בפועַל את כל שיכול היה לתת.
מסכם הרב דסלר ואומר, שיוצא מכך שהמעשים, הם אלה המשפיעים יותר מכל הגעגועים שבעולם... לכן לא בנה הקב"ה בעצמו את המשכן, אלא הפעיל את העם ביודעו שרק כך יתהדק הקשר בינינו לבין הקב"ה ולבית המקדש.
לכן נאמר בפסוק: "קחו..." ולא: "תנו".

והתובנה לגבי חיינו אנו: הן במישור החברתי והן במישור המשפחתי הדרך הבטוחה ביותר להעצים את הקשר ואת האהבה, היא: לתת, להעניק, להקל אחד על השני, למלא את משאלותיו ככל שניתן, וכך למעשה אנו בעצם מקבלים יותר מאשר נותנים...
שבת שלום.