בפרשת השבוע נקרא על מצוות שילוח הקן,כאדם נתקל בקן של ציפור טהורה, שאיננו שייך לאיש. יש מצווה לשלח את האם, ואז ניתן לקחת, את האפרוחים או את הביצים, אבל אסור לקחת אותם לפני שילוח האם.
מבואר כבר בחז"ל במסכת ברכות, שיש כאן אלמנט של רחמים, על הציפור. התורה לא רוצה, שהיא תראה כיצד לוקחים ממנה, את האפרוחים או הביצים. ולכן חייבה התורה לשלח אות,ה לפני נטילתם.
זהו אחד המקורות, לדין של ״צער בעלי חיים״(כן כן, זהו מושג הילכתי טהור ומקורי, שהועתק על ידי עמותה ישראלית),מקור נוסף לאיסור, נמצא בחיוב לעזור לפרוק משא, מבהמה שכרעה תחת משאה.
הרמבן מביא את דברי הרמבם, שמסביר שגם לבעלי חיים, יש תחושות והרגשות, למרות שאינם בעלי תודעה מפותחת, כמו של בני האדם. ולכן נאסר עלינו, לגרום להם צער, היות והם מרגישים בכך ומצטערים.
זאת אומרת, שלפי הרמבם- התורה חייבה אותנו להתחשב בתחושות והרגשות של בעלי חיים כשם שעלינו להיזהר מפגיעה ברגשות בני אדם.
הרמבן לעומת זאת, חולק עליו. וסובר שהתורה לא באה. להתחשב ברגשות הציפור. אלא טעם ההלכה. הוא גזירה עלינו. כדי שאנחנו לא נתרגל, לבצע פעולות אכזריות, שישחיתו את טוהר הנפש שלנו.זאת אומרת, שלא בטוח שרגש של בעל חיים, הוא רגש שצריך להתחשב בו. אבל למעשה, כאשר אדם יקח בכח, גוזלים מתוך הקן ויתעלם מן האם, שתנסה להגן עליהם מפניו, ולהילחם בו.בפועל, הוא מבצע כאן, אקט אכזרי. וכאשר אדם מסוגל, למעשים אכזריים. אזי מידת האכזריות ,מתחזקת בתוכו, והוא משתיק את עדינות נפשו וטוב ליבו. וזה עלול לגרום לו, להתאכזר בהמשך, גם ביחס לבני אדם, ואת זה רצתה התורה למנוע.
הרמבן מזכיר, שהרי רואים שהתורה התירה לנו, לשחוט ולאכול בשר, זאת אומרת, שמותר לנו להשתמש בבעלי חיים, לצורכינו. אולם למעשה, שוחטים הם אנשים אכזריים, שרגילים לשפוך דם.ולכן רצתה התורה, לצמצם את ההשפעה הרעה, ונתנה לנו את מצוות שילוח הקן, להעביר את המסר הזה.
מהי באמת אותה השפעה? איך היא משפיעה על האדם?
כפי שהזכרנו, יש כאן שאלה עקרונית. האם רגש של ציפור, מהווה רגש, שהאדם מחוייב להתחשב בו, או שמא לא.(נזכיר דרך אגב שדעת הראשונים היא, שאלוקים איננו משגיח השגחה פרטית ,על כל יצור, כמו שהוא משגיח, על כל אדם, אלא זוהי השגחה כללית בלבד, על המין כולו שלא יכחד, ויתכן שמשום כך, אין חשיבות בחוק לציפור אחת)
גם אם התורה כביכול אומרת, שאין חיוב חוקי, לחוס על צערה של הציפור, עדיין כפי שאמר הרמבם, היא אכן מרגישה צער, או כפי שהוא אומר-״יש לה דאגה גדולה בזה״.ולכן אם יבוא אדם, ויתעלם מזה, הוא למעשה מתאכזר, אלא שהוא לא יענש על כך. אבל ההשפעה עליו, תהא כמו אם הוא התאכזר כעת לבן אדם, מפני שהוא לומד כביכול, להיות חסין לרגש של רחמנות, ולכן אומר הרמבן- שאת זה באה התורה למנוע.
אפשר גם להוסיף ולהסביר זאת, על פי גישה בפסיכולוגיה החברתית שאומרת, שלפעמים אנחנו לומדים על עצמינו, כפי שאנחנו לומדים על הסביבה. וכפי שאנחנו לומדים על בן אדם, לפי מה שאנחנו רואים, שהוא עושה. כך גם על עצמינו, אנחנו לומדים כך. וכל אחד מסתכל, על מה שבפועל הוא עושה, ואז הוא מסיק - אם אני עושה כך וכך, כנראה שאני כך וכך.(יש כמובן הסתכלויות נוספות, למשל- כל אחד חושב על עצמו לפי מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו)ולכן אם יבוא אדם ויתאכזר לציפור חסרת ישע הוא יחשוב אחר כך ויסיק, שאם הוא עשה את זה, אז ככל הנראה הוא באמת אכזרי וחסר רגש. וכך הוא ימשיך, למעשים חמורים יותר, כי הוא שיבץ את עצמו למשבצת כזו של אכזריות.
אם כן, המסר הוא לפי דברי הרמבן, שכל מעשה שנעשה, מחלחל לתודעה, ומעצב את האישיות, ואת תכונות הנפש. ולכן חשוב לשים לב, ולא לבצע שום פעולה, שכוללת מידה או תכונה שלילית.וכמובן להיפך,על ידי עשיית מעשים טובים אלתרואיסטים האדם רואה את עצמו במבט חיובי, וזה יגרום לו בהמשך לרכוש לב טוב ואוהב יותר.

אשמח לשמוע תגובות