בתקופה האחרונה אנו עדים לתהליך של קומפקטיזציה במערכת הביטחון בכלל,ובצה"ל בפרט.טייסות נסגרות,שייטות מצמצות פעילות, יחידות מבצעיות מוותרות על תמרונים וכל זאת כחלק מגל צמצומים כלכליים שנועדו להפוך את הצבא לארגון קטן וחכם (גם אם זה קצת בכפייה). אך האם אלה הם פני הדברים? הרשו לי לשפוך מעט אור על המצב מזווית ראייה של איש קבע צעיר. לפחות בתחום אחד,שטומן בחובו פוטנציאל כלכלי לא קטן ,צה"ל עדיין מפספס.והתחום הוא ניצול לקוי של משאבים,כשהדגש שלי נופל כל נושא העתודה,הטכנולוגית והאקדמאית כאחד. העתודה זה מסלול שהתחיל עוד בשנות ה-50,כשאומץ מצבא ארה"ב.המסלול מאפשר לחיילים המעוניינים לרכוש השכלה גבוהה או טכנולוגית,לדחות את שירותם הצבאי וללמוד במימון מלא או חלקי של הצבא ובתמורה להתחייב לשירות קבע במקצוע שבו למדו.
אך חזון לחוד ומציאות לחוד.המסלול,שמונה היום מעל לרבבה של מהנדסים והנדסאים בשירות סדיר וקבע ראשוני,מתקשה מאוד להעסיק את אותם העתודאים במקצוע או במשהו שמתקרב אליו.החיילים הצעירים ,שהובטח להם אתגר מקצועי,מוצאים את עצמם במשרות פקידותיות פשוטות או בתפקידים שכלל לא קשורים ללימודים שלהם והם שובצו אליהם על מנת לסגור פערים של כח-אדם. גם אני,הנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים מדופלם,מצאתי את עצמי כבר מתחילת השירות מתבקש לסייע בגירוז ושימון טנקים. לא סוד שבעקבות האי-התאמה המקצועית,יש חוסר רצון ומוטיבציה ירודה במיוחד בקרב אותם חיילים. גם העובדה שאותם חיילים מחוייבים לעשות קבע של בין שנה וחצי ל-3 שנים לא תורמת הרבה למצב.ואפילו הסדר כלכלי,שבמסגרתו החייל מחזיר לצבא את הכסף ששולם עבורו כשכר לימוד,ושהיה יכול להיות מאוד הגיוני לאור הנסיבות,אינו מקובל על ראשי מדור העתודה. אז השאלה שלא נותנת לי מנוחה היא האם זה נכון להחזיק חיילים בקבע בניגוד לרצונם,ולשלם להם משכורות על עבודה זניחה ביחס למצופה מהם,הרי כל פסיכולוג מתחיל יודע שעבודה של אדם ממורמר פרודוקטיבית כמו השקיית דשא סינטתי,ומי לכל הרוחות מרוויח מיחסי האונס-תסכול ששוררים בין צה"ל לעתודאים? לסיכום,מקווה שביום מן הימים המאמר הזה יהיה לא רלוונטי ופרוייקט העתודה יחזור למעמדו היוקרתי , וכל אותן סיסמאות "שירות משמעותי בדרך אחרת" או "האנשים הקטנים שעושים את ההבדל הגדול" יהפכו לקצת יותר מסיסמאות,והעתודאים יתחילו להלחם למען צה"ל,ולא נגדו.