ילדה מראיינת את סבתה שהיתה "שם".
 
המחברת נותרה ריקה. סבתא לא רצתה, ובכל זאת הסכימה  וכל מה שספרה היה מעורפל מאוד, בור שחור, הסטפן עם הזנב, ועכברוש. צחוק של עכברוש שהיה ידידה...
 
שעורי בית. המורה הסבירה והדריכה – צריך לתעד את זכרונות ניצלי השואה בטרם יהיה מאוחר מדי.
 
כהסבר למחברת הריקה שהגישה למורה אמרה: היא כפי הנראה לא היתה ממש "שם" שום דבר מהדברים הנוראיים, המסופרים היא לא הזכירה. אפילו היתה לה חיית שעשעוים – עכברוש.
 
הסבתא, לא רוצה לזכור. לא רוצה לזכור את הבור בו חיתה בכפר, אצל משפחת איכרים שהחביאה אותה תמורת תשלום בבור חשוך,  לשם טרח ובא בנם היחיד לשחק בה בזנבו... חברה היחיד היה עכברוש.
היא עדיין מחכה להוריה, הם הרי הבטיחו לחזור... כל צלצול בדלת גורם לה התרגשות אולי הם... מפעם לפעם היא הולכת לכנסיה לטעום מלחם הקודש...
 
כשחדלו ההורים לשלם העבירו האיכרים את הילדה לכומר.
הכומר במקום להסגירה החביא אותה בכנסיה וטיפל בה במסירות ובאהבה,  לימד אותה את הבריתהישנה גם החדשה, חשב היה לו לשמור את יהדותה אם כי לא ידע איך, ולשאול לא היה את מי גם היה מסוכן. עד כיבוש פולין בידי הצבא האדום. אז העביר אותה לציונים שיסיעו אותה לארצה – ישראל.
עוד פרידה קשה וכואבת לילדה ולכומר.
 
הסבתא  למרות גילה למדה להשתמש במחשב ותיעדה שם את זכרונותיה בשירים.
 
*"פשוט
 
מילדה אפשר
להיפטר בקלות.
מעכברוש
זה לא כל כך פשוט"
 
*"איברים
 
לאמא
אין עיניים
אין ידיים
אין רגליים
אין שפתיים
לאמא
יש רק גב
 
לסטפן
אין עיניים
אין ידיים
אין רגליים
אין שפתיים
לסטפן
רק זנב"
 
 
השירים משתלבים בחלום עתידני, של סוף המאה הופךכים  לאגדה, מיתוס לזכרון חי  לצחוק של עכברוש.
 
מרתק. מרגש.
 
צורה אחרת של סיפור זכרון אימים...