שלום שמי שבח (בדוי) ואני גר בבית שמש. כמו כולנו גם אני נמצא רוב היום בבית. אין לי אמנם ילדים עדיין, אבל גם לי לא נוח עם המצב. קשה להישאר בבית כל כך הרבה זמן. חוסר הודאות מתי זה ייגמר, מה יהיה בפסח, פרנסה והכי חשוב כמה נצליח לשמור על החיים מעיק גם עלי.
אבל התקופה הזאת גם גרמה לי לחשוב, מה לוקחים מהמצב הזה, איזה דברים חייוביים אפשר לקחת ממנו?
קשה למצוא דברים פרקטיים; להישאר בבית לא נשמע כמו שגרת היום יום של רובנו. אז אולי הכוונה לפעילויות התנדבותיות שקורמות עור וגידים בימים אלה?
אותי המחשבה לקחה למקום אחר. תרשו לי להוציא אותנו לרגע מהמחשבה רק על עצמנו.
בשגרת החיים הרגילה אנו נוטים לחשוב על צרכינו הפרטיים: משפחה, פרנסה, רכב וכו'. יתירה מזו, אם נסתכל במבט לאחור נראה שלפני 70 שנה מה שהטריד אותנו כציבור היה במידה רבה העלייה לארץ, התישבות ובקיצור ציונות. חוץ מהצורך המעשי לדאוג למקלט בטוח ליהודים היתה גם הרגשה עמוקה של אידאליזם והרתמות לדבר גדול שאינו מסתכם רק בי. היתה תחושה של הזדהות עם המסורת היהודית שמקשרת בין עם ישראל לארץ ישראל. בעצם אפשר לומר שכל מי שקישר את עצמו לציונות קישר את עצמו במודע או שלא במודע לעם ישראל ולמסורת ישראל הנצחיים!
עברו שנים, פיתחנו את הארץ ואת המדינה שהקמנו לשמחתנו, אך אותה תחושת הזהות העמוקה שליוותה אותנו התעמעמה. אני לא בא לשפוט אף אחד באופן אישי, אבל תסכימו איתי שהתחושה הציבורית (אם אתם מבינים על מה אני מדבר) היא פחות כמו שהיה בעבר. קחו למשל את היוזמה של תחבורה ציבורית בסופי שבוע, כלומר בשבת. אין ספק שאם נשקול את זה ברמה הפרטית, יש ליוזמה הזאת הרבה יתרונות. אבל האם החיים מסתכמים רק בי? מה יהיה על הקישור שלנו כציבור לזהותנו הנצחית? מה יהיה בעוד 30 שנה? האם בנינו ידעו מה היא שבת, שעמנו שמר עליה כל כך הרבה דורות?
לדעתי זה הוא המסר שאנו צריכים לקחת איתנו. בימים אלה אנו נכנסים לבתים למען האחר. לצעירים שבינינו לא נשקפת סכנת חיים בדרך כלל, אבל למען חלק אחר בציבור אנחנו שומרים על עצמנו שלא נידבק ולא נדביק. זו הזדמנות נפלאה לעצור לרגע ולחשוב לא רק על הפרט, זה עשינו במשך עשרות שנים במדינתנו המוצלחת והמתפתחת, אלא גם על הכלל.
האם התנדבות היא דבר טוב? בודאי. אבל גם התנדבות עלולה להגיע מתוך רצון להשקיט את המצפון, ולא בגלל רצון להרתם למען הכלל. מסכימים?