בתקופת האזעקות ניגשו אלי נשים רבות שדיווחו על "בעיה" דומה: 
הן היו מאוד מודאגות מכך שברגע שישנה אזעקה, הן נבהלות, חוות חרדה, הרגשה של חוסר אונים ומתקשות להרגיש שליטה וצלילות דעת.

במקרה אחר ניגשה אלי אמא שבתה החליטה ללמוד בחו"ל והיא חוששת מהפרידה, מודאגת וחרדה לגורלה.  היא דווחה כי בשבועות שקדמו לנסיעה מחשבותיה במשך היום נסבות אך ורק על נושא זה(צער הפרידה מהבת ומי ידאג לה כשתהיה שם)  וכי היא מתקשה להרדם.

בהזדמנות אחרת שיתף אותי בחור צעיר שבת זוגו, מי שחיזרה אחריו בעקשנות וקיימה איתו זוגיות בת מספר שבועות - שינתה לפתע את דעתה ועזבה אותו והוא מרגיש עצוב, מאוכזב ואף מדוכדך מעט.

כולם ביקשו ממני "פתרון". הם חוו את הרגשות כמשהו לא טוב שקורה להם וביקשו להפטר ממנו.
ה"בעיה" הוגדרה כאותו רגש של חרדה, דאגה, עצב וכדומה.

מה הבעיה האמתית כאן? 

האנשים המדוברים כאן, ובעצם מי מאיתנו לא - במצבים אלה מגלמים את אחד הדברים שגורמים לנו להכנס לסבך רגשי מפותל ולא לדעת איך לצאת ממנו. 
הדבר הזה שגורם לנו להסתבך פה רגשית הוא עצם הדאגה בקשר לרגשות שלנו.
כלומר: הרגש עצמו אינו הבעיה שגורמת להסתבכות. 
אנו מתבוננים ברגש ואומרים לעצמנו: 
"זה לא בסדר שאני מרגיש כך"
"זה לא נכון להרגיש כך"
  "אני רוצה להרגיש שונה / אני לא רוצה להרגיש את הרגש הזה"
אנו מודאגים מן הדאגה.

בעצם, אנו דוחים את הרגש הקיים, מסרבים להכיל אותו מעוניינים שיסתלק מאיתנו ויפנה מקום לרגש חיובי כלשהו. 
זה נשמע טבעי אבל פה בדיוק מקור הבעיה. הדחיה שלנו את הרגש היא זו הגורמת להסתבכות ולהעמקת הרגשות הקיימים.

על מנת להבין את העומק אני רוצה להמליץ על מה שאני נוטה להמליץ תמיד: לשחק במשחקי דמיון. 
אל דאגה, אף אחד לא ידע שאתם עושים את זה, הרשו זאת לעצמכם.

קצת פסיכודרמה:
בואו נדמיין שאנחנו מתכווצים, נכנסים לתוך גופנו, ליבנו, מוחנו ו... והופכים להיות הרגש הזה, אותו רגש שהופיע ולא טוב לנו איתו, זה שאנו רוצים להפטר ממנו. 

אם קשה לכם לדמיין את זה - דמיינו שאתם עצמכם מתכווצים ונכנסים לאזור בו הוא נמצא ופוגשים אותו. סביר שאחרי השלב הזה תוכלו לדמיין שאתם בעצם הוא. ואם לא - גם כך זה בסדר. 

עכשיו תראו את עצמכם ממקומו, אומרים לו: "לך מפה, אני רוצה משהו אחר!" 

כמה אפקטיבי זה יהיה? האם הוא ילך? יפנה מקום? האם  הוא יתפוגג?

סביר שבדיוק הפוך: הוא יתבצר בעמדתו, סגור ומתוסכל על רצונכם להפטר ממנו. כלומר: המלחמה באותו רגש "לא רצוי"  - לא אפקטיבית.


* 

ומה אני בד"כ עונה למתלוננות על החרדה בעת אזעקה? או לכל השאר? 

אנשים יקרים! מה ציפיתם להרגיש? 
האין זה טבעי, אנושי ונורמלי להרגיש חרדה ואימה כשמישהו מנסה להרוג אתכם ע"י שיגור טיל (או בכל דרך אחרת) ? 
האם כאמא נורמטיבית את מצפה להשאר אדישה לגורל ביתך ולפרידה הקשה?
האם אתה מצפה להיות שמח ושלו כאשר אהבה שהורעפה עליך - מפנה עורף והולכת, משאירה אותך בלעדיה?
הרגש הזה שאתה חווה בא להזכיר לך כמה אתה ראוי לאהבה. אם היית אדיש זה כמעט כמו לאמר: כך צריך להיות. היא צריכה לעזוב אותי, אינני ראוי. האם זה כך???

הרגשות האלה הם ההוכחה שאתם אנושיים, נורמלים, חיים וקיימים. אילו לא הייתם מרגישים כך - הייתי חושדת שמשהו לגמרי לא תקין אתכם.

*

לכן אותו רגש ממנו אתם מבקשים להפטר, מבקש את חיבתכם, את ההודיה שלכם על עצם קיומו, הוא מבקש חיבוק ולא בעיטה. הזמנה חמה ולא גירוש.
דאגה בקשר אליו מעצימה אותו ומוסיפה עומס נוסף עליכם - בנוסף אליו יש גם דאגה, אי-נוחות, הרגשה (לא נכונה) שמשהו לא בסדר, מה שמגביר את הסבך ומקשה עליכם לראות ברור. 

 

מה אפשר לעשות במקום זאת? 
אם אתם כבר שם... פתחו איתו בשיחה ידידותית. ברכו אותו לשלום, התייחסו אליו בכבוד ובאהבה. הקשיבו לו, מה יש לו לאמר לכם? קבלו כל מה שהוא אומר והניחו לזה להיות שם.
וכאשר תחבקו אותו, תאפשרו לו לגור ולשהות בתוככם די צרכו - הוא יעזוב בעצמו ויפנה מקום לרגשות הרצויים לכם. 

בהצלחה! 

להזמנת הרצאות וסדנאות: 054-7272995