זה נכון. אני בהלט מסכים. החיים במדינה הזו לא פשוטים. איני נולדתי כאן אבל אני כאן מספיק שנים בשביל להבין את זה. המשכורת לא מספיקה להרבה, רשויות המדינה לא נותנות לך מנוח וקרטון חלב בסופר עולה אוטוט כמו חצי שעה משכר המינימום. אני מבין.

ואני לא בא מהמעד העליון וגם לא בטוח מהבינוני. אני הייתי מגדיר עצמי מעמד בינוני "מינוס". נו, כאלה שיש שגרים בשכירות, יש מה לאכול בבית ויש איך לשלם את חשבונות הבסיס כגון מים וחשמל. אין חו"ל כל שנה ובטח שלא מסעדה כל שבוע. אתם יודעים, פשוט חי.

אבל איני יכול להטיל את כל האשמה על המדינה הזאת. זאת שנתנה לי המון כשעליתי לכאן וזאת שאני כל כך אוהב. אני סבור כי אומנם המדינה הזו יקרה מאד ולא משקפת את מה שרוב תושביה מרוויחים מדי חודש אך יש בחלקינו גם אשמה. כזו שאומרת שלא תמיד למדנו מה שאהבנו ורצינו וכזו שאומרת "נסתדר" או "יהיה בסדר".

אז לא. לא יהיה בסדר אם לא ניקח את עצמינו בידיים. לא יהיה בסדר אם ניכנע לקנות מוצרי בסיסיים משובחים כמו הגבינה הכי יקרה בסופר או השוקו המשובח החדש שיצא לא מזמן. (שכחתי את שם החברה, לא כל כך משנה).
זה מתחיל בנו. השינוי מתחיל אצלינו. אי אפשר לטוס לחו"ל כל שנה או חצי שנה ולהגיד נסדר. אנחנו לא נסתדר. ממש לא.

אבל הכי חשוב, אנשים חושבים שבמדינה אחרת יותר טוב. ששם מרוויחים טוב וחיים טוב.נו אתם יודעים, כמו בסרטים היפים של ארצות הברית.

ואני אומר, שהנתהגותינו לא משתנה ממקום למקום וזה פשוט אנחנו.
אנחנו אחראים לחלק גדול ממה שקורה מחיינו ולמה שיקרה בחיינו ואי אפשר להאשים על כך את המדינה ללא הפסקה.

ואני בכלל לא דיברתי על כאלה שמתחתנים בלי שקל בחשבון הבנק. או מביאים ילדים כשהזוג לא הצליחו להתבסס והתעלמתי לגמרי מקניית מרצדס על חשבון מקרר מלא במשך תקופה ארוכה.

לברוח זה לא פתרון.
זאת אומרת,זה הפתרון הקל.

אבל לא המהיר. וגם לא החכם.