"לעולם לא ניתנת לך משאלה, בלי שינתן לך גם הכוח להגשימה, אולם, ייתכן שיהא עליך לעמול לשם כך." (ריצ`ארד באך)
 
נכנסתי לאוטו, התנעתי והתרחקתי אל תוך הלילה הקר. הוא עמד שם, במגרש החניה מול הבניין שבו גר. כבר הייתי רחוקה מכדי לראות אותו. הרגשתי שאני משאירה הרבה מאחור, הייתי מותשת אחרי חודשיים של קשר אינטנסיבי. יחד עם זה, לא היתה בי שום  תחושת החמצה. לא הרגשתי שהפסדתי משהו. נהפוך הוא: אבן נגולה מעל לבי.
כבר לא היה אכפת לי איך הוא מרגיש ומה הוא חושב. זה כבר לא ענייני.  הכל בינינו נגמר.
את עידו הכרתי באמצעות אתר הכרויות. דווקא אחד האיכותיים שבהם. הפגישה הראשונה שלנו היתה בלתי נשכחת. לא יכולנו להוריד את העיניים זה מזו. ההתחלה היתה מבטיחה מאוד. הרגשתי שאני נסחפת אל תוך משהו חדש ושונה, דבר חדש שלא הכרתי ואולי משום כך לא ידעתי לקרוא לו בשמו. הרגשתי כלפיו דברים שלא הרגשתי כלפי איש לפניו. אחרי הכל, זה היה הקשר הרציני הראשון שלי מזה שנים, אפילו שנמשך חודשיים בלבד. אין ספק שכבר מתחילתו, הקשר הזה לימד אותי שיעורים רבים, מפני שאילץ אותי לשחק במגרש זר ומוזר: מגרש הזוגיות, ומתוך כך, זימן לי התמודדות ומפגש עם חלקים בתוכי. למדתי שמתוך זוגיות ניתן ללמוד הרבה על עצמנו. במבט לאחור, אני בהחלט יכולה לומר שהשיעורים אותם למדתי אני מתוך הזוגיות הזאת, כמו גם ממערכות היחסים שבאו אחריה, היו שיעורים מאלפים. ראשית, כבר מתחילת דרכי המשותפת עם עידו, גיליתי שקשה לי להכניס אותו אל חיי, להפוך אותו לחלק בלתי נפרד מהם, אף כי רציתי בכך מאוד. אחרי הכל, תמיד חיפשתי קשר רציני, קבוע. חיפשתי חבר אמיתי. הרעיון של לצאת עם מישהו רק לשם הבילוי, להיות יחד רק כדי לברוח מהריקנות ומהבדידות שמאיימות להשתלט, מעולם לא קסם לי. גם לא בשלבים קודמים בחיי.  ידעתי שגם עידו רוצה את אותם הדברים, ובכל זאת, גיליתי שאחרי כל מפגש, אחרי כל נתח זמן איכות משותף, אני זקוקה למנוחה, לזמן איכות עם עצמי. הרגשתי אי נעימות בשל כך. אחרי הכל, הסברה הרווחת היא שזוגיות פירושה להיות יחד, וכמה שיותר. אם אינני משתוקקת לכך, כך האמנתי, משהו כאן לא בסדר. מצד שני, כאדם הזקוק למרחב ומבין את צורך הצד השני במרחב מדי פעם, הרגשתי שלא יכול להיות שהצורך שלי במרחב אינו במקומו. למזלי ולשמחתי, עד מהרה הבנתי כי דווקא מתן מרחב בתוך הקשר הזוגי הוא ה"דלק" המניע את הזוגיות קדימה. שנית, גיליתי שאם אינני שלמה עם הבחירה להיות יחד ברגע נתון, קשה לי לתת מעצמי בלב שלם, ואז אני נכנסת למעגל של כעס ואשמה, מפני שאני מרגישה שבן הזוג אינו מרוצה-נעלב ואפילו חש מקופח. אני כועסת על עצמי שלא ידעתי לסרב להצעה לבילוי משותף וכועסת עליו, כי במובן מסויים, אני מרגישה שה"ביחד" הזה נכפה עלי, גם אם אין אמת בתחושה זו.  לאחר שהפכתי והפכתי בעניין,  הבנתי שלצד חשיבותם של השיתוף וה"ביחד" בקשר רומנטי, עדיין שמור תפקיד נכבד למרחב האישי של כל אחד מבני הזוג. פרט לעובדה שמעט געגועים מוסיפים הרבה לקשר, בילוי בנפרד מדי פעם בפעם מאפשר לכל אחד מבני הזוג להיטען מחדש, אם זה מתוך עיסוקים מעניינים מצד אחד, או בטלה מתוקה מצד שני, שדווקא מאפשרת לעיתים למחשבות ולרגשות לעלות אל פני השטח. גם עידו, וגם הגברים שנכנסו אל חיי אחריו, לתקופה קצרה כל אחד, ידעו שכדי שאמשיך להיות מעניינת ומושכת עבורם, אני זקוקה למרחב כמו אויר לנשימה. בהתחלה, הבקשות שלי למרחב היו מהוססות, כאילו אינני בטוחה בזכותי לבקש זאת. כאשר נתקלתי בחוסר הבנה ובביקורת, לקחתי על עצמי את האצבע המאשימה שהפנו לי בני זוגי. לא עלה על דעתי כי זהו ביטוי מובהק לחוסר כבוד.  עם הזמן, הפכתי בטוחה יותר ויותר בזכותי למרחב ולחופש בתוך הקשר הזוגי.   בהדרגה, הפנמתי כי אדם שמגיב בכעס ובביקורתיות לצורך שלי במרחב, קרוב לודאי שאינו ראוי לי, משום שאינו מכבד אותי.  כאישה שעברה ועודנה עוברת דרך ארוכה עד למקום של כבוד עצמי ושל הערכה עצמית, למדתי כי היכולת לכבד את עצמי ולהעריך את עצמי כראוי הם תנאים הכרחיים לקרבה אמיתית עם בן זוג. מדובר בתהליך ארוך ומורכב, מייגע לעיתים. זוהי עבודה מסביב לשעון במלוא המובן! יחד עם זאת, מנסיוני האישי, זוהי השקעה שאת תשואותיה נראה ונרגיש לאורך כל חיינו. אחרי הכל, בין כל הקוצים, המכות והנפילות לאורך הדרך. בין הבצורת והחושך, היקום שולח אלינו מתנות נפלאות, וזוגיות היא, ללא ספק, אחת מהמתנות היקרות ביותר שאדם יכול לקבל. האם לא שווה לעבור דרך כל כך ארוכה ומפרכת כדי להיות ראויים לה?