תובנה לחג הפסח.
 
על גאולה ומוכנות.
 
התורה מספרת לנו שכשמשה נשלח לראשונה על ידי אלוקים לבשר לבני ישראל שהנה הם עומדים לצאת משיעבוד מצרים ולהיגאל, הוא נתקל בתגובה צוננת וחסרת אמון- ״וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״.
 
כשקוראים זאת, עולה הקושי הגדול להבין איך יתכן שהם לא שמעו אל משה?
הרי התורה מספרת לנו- ״ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה״.
במשך קרוב למאה שנה בני ישראל עבדו עבודת פרך במצרים, ושום תקוה לא נראתה באופק, והדבר היחיד שהם יכלו לעשות זה לצעוק לאלוקי אבותיהם, בהפוגה הקצרה שניתנה להם כשמת מלך מצרים.
והנה אלוקים שומע כפי שנאמר- ״וישמע אלוקים את נאקתם... וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים״ , ושולח את משה רבינו לגאול אותם, וכאשר סוף סוף נשמעת הבשורה המיוחלת שקיבלו במסורת מיעקב ויוסף- ״פקוד יפקוד אלוקים אתכם״ הם פשוט כבר לא מסוגלים לשמוע...
 
הרמב״ן מפרש את הפסוק כך- ״לא בעבור שלא יאמינו בה׳ ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם מפרעה... ועבודה קשה הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם, ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו״.
 
הרמב״ן מתאר לנו את בני ישראל כבעלי אמונה וכפי שכתוב בפרשת שמות- ״ויאמן העם״ , אבל למרות זאת הם לא היו מסוגלים לעצור לרגע ולהאזין למשה מרוב פחד ולחץ שהיו נתונים בו על ידי פרעה ועבדיו.
 
״תסמונת ההסתגלות הכללית״ של החוקר סליה (1976) מתארת שלושה שלבים בתגובה האנושית למצבי דחק ממושך.
בשלב הראשון- מתרחשת תגובת אזעקה בה מערכת העצבים האוטונומית מתגייסת למאבק בהגנה על הגוף.
בשלב השני- הגוף מתנגד ונלחם בכל הכח והעוצמה כנגד האיום.
בשלב השלישי- מגיעה תשישות לאחר ניצול כל המשאבים בהדיפת האיום, ואז הגוף קורס וחדל מלהתנגד, ואז האיום יכול לגרום לחולי או מוות במשך הזמן.
התשישות הזו נוגעת גם לנפש האדם, והיא עלולה לגרום לנתק מן המציאות, אדישות וקהיון חושים.
 
משה רבינו פונה אל נפשם של בני ישראל, אולם היא איננה מסוגלת להכיל ולעכל את דבריו.
עם כל הציפייה לגאולה, והתקווה לשחרור מהעבדות הנוראה במצרים, לאחר עשרות רבות של שנים של דחק ולחץ כפי שמסביר הרמב״ן הם לא מוצאים בתוכם את הכח לשמוע שאכן, המצב הזה עומד להסתיים ושהם הולכים לחוות שינוי קיצוני ולצאת לחירות.
ואכן נאמר בפרשת בשלח- ״וחמושים יצאו בני ישראל״ ודרשו חז״ל- ״חמושים״ מלשון חמישית, דהיינו שרק חמישית מבני ישראל הצטרפו לבשורתו של משה, ואילו כל השאר נותרו במצרים. יתכן שקוצר הרוח והעבודה הקשה לא הירפו מהם והם לא היו מסוגלים לחוות את המהפך הגאולי לאחר העבדות הקשה והממושכת כל כך.
 
והנה כאשר משה רבינו מצווה אותם על הלכות קרבן הפסח, בטרם יצאו ממצרים, וזאת לאחר כשנה של חופש מעבודת הפרך (בזמן עשרת המכות) הם כבר מסוגלים לקלוט ולהאזין לבשורת הגאולה, וכפי שנאמר- ״ויקוד העם וישתחוו״ , ופירש שם רש״י- ״על בשורת הגאולה וביאת הארץ ועל הבנים שיהיו להם״.
כי בזמן שהם היו שקועים בטיט ובלבנים, מתחת שוט הנוגשים המצריים, הם לא היו מסוגלים לדמיין חיים אחרים, חיים של חירות ותקווה, ולכן הם לא שמעו אליו, כמו שביאר הרמב״ן. אולם לאחר שפסק עול השיעבוד, והם כבר לא היו תחת הלחץ והעבודה הקשה, הם לפתע יכלו לדמיין ולראות בעיני רוחם, את נבואת והבטחת משה רבינו, שמבשר להם על הארץ המובטחת ועל הבנים שיהיו להם, שישאלו את אבותיהם לפשר מצוות החג, וזה נפח בהם אמונה ותקווה שהציתה בקרבם את הכמיהה לגאולה.
 
לכן נאמר בהגדה של פסח- ״כנגד ארבעה בנים דיברה תורה״
זאת אומרת שהתורה מדגישה לספר את סיפור יציאת מצרים לכל בן ובן, כפי הבנתו.
כי ״חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ ולמרות שיצאנו ממצרים בחפזון, ובבת אחת חל בעם ישראל מהפך של יציאה מעבדות מוחלטת וקשה, עם זאת, בבואנו לספר לבנינו את הסיפור המופלא הזה, עלינו לשים לב לעשות זאת באופן בו הדברים יוכלו להיקלט אצלו, ולשם כך יש להתאים את הסיפור לכל בן לפי מצבו, כמו שמשה רבינו יכול היה בתחילה רק לבשר על עצם הגאולה, ורק לאחר מכן כשפסק השעבוד הוא היה יכול להוסיף ולספר להם על הארץ המובטחת ועל הבנים שיהיו להם בדורות הבאים.
כל יהודי ששומע מאביו את סיפור יציאת מצרים, ומנחיל אותו הלאה לדורות הבאים, צריך להשכיל להתאים את המסר ואת משמעות הגאולה שהתרחשה אז, ולשאוב מכך כח לחייו האישיים, ולמאורעות עימם הוא מתמודד כיום.
 
בצורה כזו של התאמת הסיפור לכל אחד מארבעת הבנים, נוכל להעביר להם את המסר של חג החירות, באופן שהם יוכלו לחוות זאת בעצמם, ולהתחבר אף הם לחירות המתחדשת בכל שנה ושנה בעם ישראל, כפי שנאמר- ״ליל שימורים.. לכל בני ישראל לדורותם״
 
בברכת חג חירות כשר ושמח