תובנה לפורים.
 
אחשורוש לעומת מרדכי- שני סגנונות אישיות.
 
 
המגילה פותחת בתיאור אחשורוש והמשתה הגרנדיוזי שלו.
 
מה היתה בעצם מטרת המשתה?
 
המלבי״ם בפירושו על במגילה מבאר (על פי מדרשי חז״ל) שאחשורוש שהתחיל כשומר הסוסים של נבוכדנצר, ירש את מלכות בבל, ובתוך זמן קצר הוא ביסס אימפריה ששלטה בכיפה.
במגילה מודגש שהמשתה נערך בשושן הבירה, וזאת מפני שעד כה עיר המלוכה היתה בבבל, ואילו אחשורוש חפץ להקים מלכות חדשה בזכות עצמו ולכן הוא העביר את מושב המלך לשושן.
לפי דעה אחת בגמרא, הוא נבחר למלך בעקבות רכושו העצום (שהגיע מאוצרותיו של נבוכדנצר) והמשתה היווה הזדמנות להפגין את אוצרותיו המרובים ולהראות שהנה יש מלך חדש ששולט ביד רמה בזכות עצמו.
 
הגאון מוילנא מבאר שאחשורוש רומז ליצר הרע, וננסה להסביר מעט את דבריו.
 
חז״ל דרשו על המילים- ״הוא אחשורוש״: הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, זאת אומרת שכל מעשיו נבעו מרשעות שהיתה בו.
מאידך גיסא חז״ל מצביעים על ההפכפכות המוגזמת שהיתה בהנהגתו- ״הוא אחשורוש״: הוא שהרג אשתו (ושתי) מפני אוהבו (המן) , והרג אוהבו (המן) מפני אשתו (אסתר).
המגילה גם מציינת את המושג הידוע- ״ונהפוך הוא״ לגביי נס פורים, וכשנתבונן נראה שמי שיזם את ההתהפכות הזו, הוא אחשורוש. שהרי הוא אישר בתחילה את מזימת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ולאחר מכן אישר למרדכי ואסתר לשנות את המסר שנשלח באיגרות הראשונות, ולתת ליהודים להרוג את העמלקים באותו היום.
 
אם כן, אנחנו רואים שרשעותו היציבה של אחשורוש, באה לידי ביטוי דוקא בהפכפכות הכמעט מגוחכת שלו.
ויתכן לומר שלכן הוא מסמל את היצר הרע כדברי הגאון מוילנא.
 
וביאור הדברים הוא על פי הפסוק בישעיהו- ״והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל״.
הפסוק מתאר לנו אדם שהולך אחרי יצריו ומשום כך הוא לא משיג לעולם שקט נפשי, אלא תמיד רועש וגועש כגלי הים במרדף אחרי משאלה ותשוקה חדשה.
 
חוסר היציבות של קבלת ההחלטות במלכות אחשורוש נבעה מחוסר יציבותו האישית.
רק אדם שאיננו בטוח בעצמו כמלך, זקוק למשתה כה מנקר עינים, כדי לשכנע את כל שריו ועבדיו ואת כל עמו שהוא אכן מולך עליהם, וגם כאשר הוא מחפש דרך להראות את מלכותו הוא לא משכיל לעשות זאת באופן שיאמר משהו על אופיו או חזונו, אלא פשוט מראה שיש לו גיבוי פיננסי בלתי נדלה שנותן לו כח ועוצמה, ותו לא...
 
לעומתו, מספרים לנו חז״ל על שלמה המלך שנזרק מכסאו על ידי אשמדאי, וכך היה מהלך לו בדרכים בחזרה לירושלים, ללא זהות וללא כבוד ויחס. ואף על פי כן מתארים חז״ל את אותם הימים, בפסוק- ״וזה היה חלקי מכל עמלי״ :  ״ולבסוף לא היה מלך אלא על מקלו״ , ומבארים בעלי המוסר, שגם כאשר לא נותר לשלמה החכם באדם אלא מקל הליכה, הוא נותר מלך במהותו.
 
זאת אומרת שמי שראוי למלוכה ומודע למשמעות התפקיד הרם הזה, גם אם הוא מאבד את הגינונים החיצוניים שמקיפים אותו, הוא עדיין חש עצמו כמלך.
ואילו אחשורוש הרגיש, שמלכותו תתבסס רק על ידי הרושם העז, שיותיר המשתה הארוך והמושקע שלו על כל המשתתפים.
 
ישנם אנשים הסובלים מחרדה קיומית שמשמעותה היא פחד עמוק לגביי הזהות האישית שלהם.
מצד אחד כל אחד רוצה להרגיש יחודי ושונה, אבל מצד שני הידיעה שלבסוף נמות ולא נהיה קיימים יותר, מפתה אותנו לא לחוש כה יחודיים, ועל ידי זה לגרום למוות להיות פחות מפחיד ומאיים.
המוות, או תחושה במהלך החיים, יכולים לגרום לנו לחוש ״חרדת הצפה״ . שפירושה הוא- תחושת ריקנות פנימית, שגורמת לחשוש שהמציאות החיצונית תציף ותבטל את הזהות האישית שלנו.
 
יתכן שאפשר לקחת את אחשורוש כמשל למושג הזה.
אדם שהיה שומר הסוסים והצליח לעלות במדרגות השלטון עד לפסגת הפירמידה, תמיד חש נחיתות מסויימת וחוסר בטחון בהתאמתו, וחשש שמא יזלזלו בו.
ולכן באופן נואש הוא היה זקוק לחיזוקים ואישושים חיצוניים שישתיקו כל קול פנימי מעין זה, וזו היתה מטרתו במשתה.
 
לכן גם מלכותו התאפיינה בצעדים קיצוניים והפכפכים, מפני שחוסר הבטחון שלו גרם לו בכל פעם לנקוט בצעדים אחרים בהתאם למצב הנתון, פעם להרוג את אשתו ופעם את אוהבו, פעם לצוות להרוג את היהודים ופעם את שונאיהם. ומשום כך מספרת המגילה על ההתייעצויות הרבות שהיו לו עם יועציו, דבר שממחיש אף הוא לכאורה את תלותו בדעת הקהל, וחוסר הבטחון שלו בשלטון שנפל לידיו.
 
וזהו המשל ליצר הרע, שמציע בכל פעם פיתוי חדש, וגורם לאדם לאבד את זהותו האישית.
בעוד שהיצר הטוב מציע דרך עקבית וברורה שלא מושפעת ממצבים חולפים. 
 
הבה נתבונן מעט בדמותו של מרדכי.
המגילה מספרת לנו- ״איש יהודי היה בשושן הבירה״ זאת אומרת שכל מהותו של מרדכי הכריזה ברורות: ״איש יהודי״.
 
מרדכי היה טיפוס רב גוני באופן יוצא דופן.
הוא עמד בראש הסנהדרין כאחד מגדולי ישראל, ומצד שני מספרים לנו חז״ל על תפקידיו האדמיניסטרטיביים בחצר אחשורוש. 
ועם כל זאת, למרות שהיה בין הגויים, הוא היה למעשה היחיד שהעז לעמוד כנגד המן והפסל שהיה תלוי על צווארו כפי שנאמר- ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״.
 
העקביות וההתבטלות של מרדכי להלכה, גרמה ליהודים באותו דור, להרים גבה בחוסר הבנה מוחלט.
כאשר הוזמנו יהודי שושן למשתה אחשורוש, וכולם חשבו שחייבים ללכת כי אם לא כן, יכעס עליהם המלך. הזהיר אותם מרדכי לבל יעזו להשתתף בסעודתו של הרשע.
וכאשר המן הכריח את כולם להשתחוות לו, וכולם חשבו שזהו פיקוח נפש ומוכרחים לציית, מרדכי היה היחיד שעמד ואמר שאסור להשתחוות.
 
וכמובן, שכולם חשבו שרק בגלל קנאותו הפנאטית של מרדכי באה עליהם כל הצרה הזו, בעוד שבעצם רק בזכותו הם ניצלו מגזירת הכליון שגזר עליהם המן.
מפני שמרדכי ידע להישאר תמיד ״איש יהודי״ במאת האחוזים, ושום דבר לא יכול היה לשנות את התוכן הפנימי של זהותו האמיתית.
כפי שמסופר במגילה, שלאחר שהמן הרכיב אותו ברחוב העיר על סוס המלך בכבוד כה רב, הוא שב אל שער המלך כאילו מאומה לא אירע, בעוד שהמן נדחף אבל וחפוי ראש, ולא היה מסוגל לעכל את הבזיון שנחת עליו בפתע פתאום.
 
הבטחון הגמור שהיה למרדכי בצדקת דרכו, נבע מהאמת הפנימית ששכנה בו ועיצבה את זהותו, וכך התאפשר לו לנקוט צעדים שנראו תמוהים ושגויים בעיני כל העם, ולמרות זאת הוא לא התחשב בכך ודבק בעמדתו.
אנחנו גם קוראים במגילה את דבריו הנחרצים לאסתר- ״אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו״ , וכפי שנאמר ״ומרדכי ידע את כל אשר נעשה״ . עד כדי כך שהוא ביטל את חג הפסח וגזר על תענית רצופה של שלושה ימים, שזהו צעד חריג ודרסטי מאין כמוהו, ובכך הביא את הישועה לעם ישראל.
 
היכולת לדבוק בדרך ללא פשרות וללא התחשבות בדעת הסביבה ובתנאים חיצוניים, כרוכה ותלויה בחוסן הפנימי היציב והברור של האדם.
והמנהיג המושלם הוא זה היודע לא להתפעל מדעת ההמון, אלא להיפך לגרור את העם אחריו כפי שעשה מרדכי בעזרתה של אסתר, ובזכותם קיבל עם ישראל את ימי הפורים.
 
בברכת- ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו.