בפרשת השבוע נקרא על המצוות היחודיות שנצטוו בהן הכהנים.
המפורסמות שבהן נוגעות לחיי אישות, ואוסרות על הכהן להתחתן עם גרושה, ולכהן הגדול נאסרה אף האלמנה, וכפי שנאמר- ״אשה גרושה מאישה לא יקחו... כי אם בתולה מעמיו יקח אשה״.
 
ומדוע באמת אסור לכהן לקחת גרושה, דבר שלכל יהודי מותר בהחלט, לאחר שהאשה התגרשה כדת משה וישראל? (בשונה מהאיסור על מלך אנגליה, שנובע מאי הכרת הכנסיה האנגליקנית בתוקף הגירושין עצמם)
מבואר בדברי הפרשנים, שמטרת המצוות הללו היא לאפשר לכהנים בכלל ולכהן הגדול בפרט, חיי קדושה וטהרה בתכלית השלמות. ולכן רצתה התורה שהכהנים יקחו לנשים, רק אשה שלא היתה מעולם עם גבר אחר מלבדו, כך שאפילו במחשבתם לא יהיה מקום לנוכחות זרה בחיי הנישואין שלהם מלבדם.
 
תפקיד הכהנים לא הסתכם בעבודתם בבית המקדש, בהקרבת הקרבנות ובאכילתם. אלא הם היו מורי הדרך הרוחניים של עם ישראל, כפי שאמר משה בברכתו- ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״ וכמו שאמר מלאכי בנבואתו- ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״.
 
אם כן, גם מה שהותר לכל העם, עדיין איננו ראוי לכהנים, וכפי שמסביר הרמח״ל במסילת ישרים את סוגיית הפרישות- ״יש הרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות... ואם תאמר מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים?... לא דיך מה שאסרה תורה?... התשובה היא- כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח, והוא מה שאמרו- ׳קדושים תהיו פרושים תהיו׳... עניני העולם נסיונות לאדם... יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להימלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו... ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים... אי אפשר לאומה שתהיה כולה שווה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות, איש לפי שכלו״...
 
דהיינו שכשם שישנם דברים שאפילו חז״ל לא אסרו אותם, אך אנו רואים שהחכמים והחסידים נשמרים מהם, היות ועל פי מדרגתם זה נחשב להם כאיסור.
כך גם התורה עצמה שהועידה את שבט לוי לגדולה רוחנית משאר העם, כפי שנאמר- ״ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים״ אסרה עליהם איסורים נוספים, בהתאם למדרגתם המיוחדת והנעלית. ומדרגת הכהנים צריכה להיות כזו, שאף חיי הנישואין שלהם,יהיו בשלמות רוחנית טהורה. ולכן נאסרו עליהם גרושות ואלמנות, שחיו בעבר עם גבר נוסף, למרות שלכל העם אין בזה כל רע.
 
בכל שטחי החיים ישנן נורמות.
חוקי הפסיכו-פיזיקה שניסחו וובר ופכנר מגדירים מתי נחוש בגירוי מינימלי, ומתי נחוש בתוספת מינימלית שהגדילה את עוצמת הגירוי.
ישנן כיום אבחנות מוגדרות בין מצב רוח ירוד באופן תקני מדי פעם לבין דיכאון קליני, בין ערנות ושימת לב נורמלית לבין חרדה ופרנויה, ובין פחד מוצדק לבין פוביה משתקת.
 
ומאידך יש לכל כלל יוצאים מן הכלל.
ערנות הנדרשת מחייל ביחידה מובחרת או משומר ראש, גבוהה בהרבה משל האדם הנורמטיבי. וחיטוי שנדרש מרופא בחדר ניתוח, שונה לגמרי מנקיון סטנדרטי בחיי היום יום שלנו.
 
התורה וחז״ל קבעו לנו נורמות רוחניות לחיינו, אך גם הם מכירים בדבריו של הרמח״ל- ״שאין רוב הציבור יכול להיות חסידים״ , ומה שנדרש מיחידי סגולה, לא יכול להידרש מכל אחד ואחד. וכמו שאנחנו רואים בפרשה שאכן רק הכהנים הצטוו במצוות הללו ולא כל העם.
 
אבל, כל אדם צריך לשאוף להתקדם כמה שיותר, ולא להישאר בנקודת המוצא למשך כל חייו, כדברי הרמב״ם המפורסמים- ״ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו... והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים״...
וכך כתב גם הגאון מוילנא- ״כל אחד צריך לגדור עצמו מן העבירות לפי מזגו, אף שאין דרכו נכונה בעיני הבריות שאינם מכירים בטבעו, רק בדבר שהוא נגד התורה לא יסמוך על שכלו, למשל להתענות בשבת״.
 
אם כן, למדנו שאמנם יש בתורה נורמות שונות ומדרגות רוחניות נפרדות, חלקן מעוגנות בחוק כמו למשל איסורי הכהנים, וחלקן הן שטחים אפורים (לפנים משורת הדין, מידת חסידות) שבהם כל אדם באשר הוא צריך להכיר את עצמו ולהבין למה הוא מסוגל, וממה הוא צריך להישמר במיוחד.
 
הדרישה שהוזכרה בפרשה הקודמת- ״קדושים תהיו״ ,
מבטאת על פי דברי הרמב״ן את הצורך של כל יחיד ויחיד, לסלול את דרכו בתוך המסגרת הכללית של מצוות התורה, וכמו שביארו הרמח״ל והגר״א שציטטנו.
וכאשר רואים שגם לאחר תרי״ג המצוות שניתנו לנו בהר סיני, עדיין יש לכל אדם כר נרחב לבניית עולמו הרוחני האישי, אפשר לקבל אמביציה וסיפוק גדולים, מכיון שזה ממחיש את האינדיבידואליות שעדיין קיימת בתוך המסגרת התורנית הכללית. ולכן מלבד הצורך והחובה של כל אדם, לשים לב לדברים בהם הוא עלול באופן אישי להיכשל במיוחד, הפרישות האינדיבידואלית עונה גם על הצורך בייחודיות של הזהות האישית.
 
חוקרים חברתיים גילו שאנשים חשים שלא בנח, כאשר הם דומים להפליא לסובבים אותם, או שונים מהם באופן קיצוני.
לעומת זאת כאשר ישנו דמיון בינוני בין האדם לסביבתו, הוא יחוש בנח, מפני שהוא מרגיש שייך, ויחד עם זאת שונה ומיוחד ולא סתם עוד אחד מהעדר.
כך גם האדם שמשכיל לסלול את דרכו האישית בחייו הרוחניים, יכול לקבל סיפוק רב, מפני שהוא חלק מהחברה הכללית של המאמינים, ויחד עם זאת הוא מצליח לבטא את אמונתו המיוחדת ולהגשים אותה הלכה למעשה.