תובנה לפרשת האזינו

פרשת האזינו היא בעצם ״שירת האזינו״,בתורה יש מספר שירות שכתובות במליצה, ואף נכתבות בצורה שונה בספר התורה(בטורים ולא בשורות).
ומה נאמר בשירה הזו?
נעיין בדברי הרמבן שמתאר זאת-״והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן,תגיד בביאור כל המוצאות אותנו.הזכירה תחילה החסד מאז שלקחנו הקדוש ברוך הוא לחלקו והזכירה הטובות שעשה עימנו....וכי מרוב כל טובה מרדו בה׳...עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב,ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה וכידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן״.
מסביר הרמבן- ששירת האזינו מתארת את ההיסטוריה של עם ישראל,מיציאת מצרים בה ה׳ בחר בעם ישראל והוציא אותם מגלות לגאולה בניסים,״חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״,״כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף״.ובהמשך מתוארת הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה,״דבש מסלע ושמן מחלמיש צור,חמאת בקר וחלב צאן״.
ואז, מגיע שלב ההסתאבות,״וישמן ישורון ויבעט...בתועבות יכעיסוהו״.ובעקבותיו שלב העונש-״אסתירה פני מהם,כי אש קדחה באפי,אספה עלימו רעות״.ולבסוף מובטחת הגאולה וקץ הימים,״כי ידין ה׳ עמו....אשיב נקם לצרי...כי דם עבדיו קיום וכיפר אדמתו עמו״.
ומסביר הרמבן-״אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה,רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל,ושהוא יתברך יעשה עימנו בתוכחות חימה.אבל לא ישבית זכרינו וישוב ויתנחם״ וכו׳.
ומסיים הרמבן-״ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים,שהגיד מראשית אחרית כן,היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד!,ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים״ וכו׳.
אם כן אומר לנו הרמבן שהתהליך המתואר לנו בשירת האזינו תואם אחת לאחת עם התהליך ההיסטורי שאכן אירע לעם היהודי.
למן הישיבה בארץ ישראל בעושר ובמנוחה, ועד להסתאבות והמרידה בה׳,בעיקר בעבודת אלילים.שהביאה לבסוף לחורבן ולגלות, שהפיצה את העם היהודי לכל קצוות העולם כמו שכתוב ״אמרתי אפאיהם״,שפירושו הוא שאלוקים יפיץ אותנו לכל פאה בעולם.
ולכן טוען הרמבן,שכשם שנוכחנו לדעת ולראות בעינינו איך התקיימו והתגשמו כל דברי השירה עד כה,כך נאמין בודאות מוחלטת בגאולה המובטחת העתידית שבה מסיימת השירה.למרות שכמובן היהודי מאמין לנבואת משה בתורה גם אם לא ראה בעיניו את התגשמות חלק ממנה בינתיים.
(בהערת אגב ישנו מעשה המסופר על הרמבן שהיה לו תלמיד חביב שהתפקר ועזב את היהדות ולאחר שנים פגש אותו הרמבן ושאל אותו מה הביא אותו לכפור בתורת משה? וענה לו התלמיד שפעם שמע מרבו שפרשת האזינו רומזת בתוכה את פרטי כל המאורעות של כל יחיד ויחיד גם כן והא התקשה להאמין שזה יתכן שפרשה קצרה כזו תכיל תוכן נבואי כה רב ומגוון ולכן התערערה כל אמונתו.ביקש הרמבן רחמים והתרכז וענה לו שכעת יוכיח לו זאת,על ידי שיראה לו איפה כתוב עליו בעצמו.לאותו תלמיד קראו אבנר ואמר לו הרמבן ששמו רמוז באות השלישית במילים-״אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם״.כאשר שמע זאת אותו אבנר הוא נבהל בפרט ממשמעות המילים שרמזו מוות ואבדון,ומסופר שהוא הפליג לבדו לים הפתוח ועקבותיו לא נודעו)
כעת הבה ונתבונן בזה קצת,בדור שלנו לאחר השואה אין שאלה מפורסמת יותר מאשר-״איפה אלוקים היה בשואה״?
כמובן שאותם ששואלים זאת, הם על פי רוב אנשים שאינם בקיאים כל כך בתורה,אולם אף על פי כן,היות והתורה לא רק שלא התעלמה מתופעה כזו אלא אף ניבאה אותה מראש בפרשתינו-״מזי רעב ולחומי רשף...מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה...צורם מכרם וה׳ הסגירם....ואמר אי אלוקימו!!!!! צור חסיו בו״.
הרי לנו תיאור של השמדה וכליון אכזריים,שאכן יביאו לומר בפליאה-״אי אלוקימו״.
אם כן,מי שיעיין בפרשה ובדברי הרמבן יודע שהשואה היא עדות על ייחודיות העם היהודי ועל גורלו המיוחד לאורך ההיסטוריה,וכמו שראינו ברמבן-״השירה הזאת הבטחה מבוארת על כרחן של מינין״.
הרי לנו דוגמא לכך שאותה מציאות יכולה להביא שני אנשים למסקנות שונות והפוכות,היו ניצולי שואה כדוגמת הרב מפוניבז׳,האדמורים מסאטמר וצאנז ובעלז ועוד רבים כמוהם,שיצאו מחוזקים ומחושלים מהאימה שאפפה אותם בשנים הקשות הללו,והם קמו כעוף החול ובנו עולמות חדשים על העולמות שחרבו. ולעומתם רבים רבים ראו בשואה את ההוכחה לכך שאלוקים לא קיים או לפחות איננו משגיח עלינו כאן ועזבו את האמונה והדת.(כמובן שאינני מדבר על הנסיון הקשה ואינני מתיימר לשפוט אף אדם באשר הוא כלל וכלל,שהרי רק לשמור על השפיות בשנים הללו היתה משימה עילאית.אבל למרות זאת אחרי הכל למעשה בכל זאת אף על פי כן בסופו של דבר עדיין עומדות לפנינו שתי דרכים כפי שתיארנו)
הענין הזה דומה לחטא המרגלים, בו המרגלים ראו לפניהם ארץ אוכלת יושביה.בגלל שה׳ גרם לכנענים, להיות עסוקים בקבורת מתים בזמן שהמרגלים תרו את הארץ,וכך לא שמו לב למרגלים הזרים.אם כן במקום להתבונן בכך שה׳ עוזר להם להשלים את משימתם בהצלחה ובביטחון,הם ראו בכך עדות לחסרונותיה של הארץ המובטחת ולמרוד בה׳,ואילו כלב בן יפונה ויהושע בן נון כן השכילו לראות את הצד הטוב מפני שהם הבינו שאם כל כך הרבה אנשים יוצאים ללוות את המתים,מן הסתם זו תופעה יוצאת דופן שאיננה מעידה על חסרון כל שהוא בארץ ישראל.
כל מחשבה שלנו או תגובה ועמדה מושפעת מדעה קדומה כל שהיא,קשה להגיע לשיפוט חף מכל עמדה קבועה מראש.
הדבר דומה לתופעה הקרויה ״עיגון״,הפסיכולוגים הקוגניטיביים מסבירים שכל תשובה שלנו לשאלה תיאורטית וכללית, ניתנת על פי אומדן שאנחנו עושים בראש שלנו בהתאם לידע שלנו, וההיכרות עם הנושא או התופעה. וכך אנו עונים תשובה, על פי הגודל היחסי שנראה לנו הגיוני.
בכל סקר אנחנו נענה לפי המפגש שלנו עם התופעה וכך נחליט על גודלה ושכיחותה,ההיכרות שלנו היא ה״עוגן״ והבסיס ממנו נצא לדרך ונאמוד את הגודל והשכיחות באופן כללי.
כמו כן הוצאות כספיות נמדדות תמיד על פי עוגן,שנראה לנו מחיר סביר שממנו ניתן לרדת או לעלות במקצת.לכן לפעמים בזמן הוצאות כספיות גדולות כמו למשל נסיעה לחוץ לארץ,כיון שבין כה אנחנו מבזבזים הרבה כסף על עצם הטיול,נהיה מוכנים לשלם על ספר או שתיה בדיוטי פרי מחיר מופקע שביום רגיל לא נהיה מוכנים להצויא מהכיס.אבל כרגע העיגון שלנו הוא אחר, מפני שהוא נמדד ביחס לכל הטיול. ולכן לפתע העמדה שלנו על המחיר, משתנה אף היא.
אותו הדבר ביחס לאמונה והשקפת עולם,אם ה״עוגן״ הוא היכרות עם דברי התורה ומתוך אמונה הרי שמציאות כמו השואה יכולה להתקבל כהכנה לגאולה וכאיתות וסימן מן השמים על מצב העם היהודי.ומאידך גיסא,הסתכלות חילונית כפרנית תראה בשואה אוזלת יד מבישה ״כצאן לטבח״,שמוכיחה את חולשת העם ללא צבא ומדינה ומעידה על אי השגחת האלוקים.
לכן למשל לפני שלומדים תורה אנחנו מתפללים-״שתצילני מכל מכשול וטעות״,וכמו שאמרו חז״ל ״כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת״.זאת אומרת שצריך שנקודת המוצא ה״עוגן״ של הלומד,תהיה ממקום של אמונה, ושאיפה לרדת לאמיתם ועומקם של הדברים, ולא לעוות ולכפור חלילה.
נקודת המוצא היא קריטית, לגביי הגישה שתינקט בהמשך. ולכן חשוב לזהות, מה מוביל את הדעה שלנו, לגביי נושא מסויים, או שאלה אקטואלית. וכך נוכל להיות כנים עם עצמנו, ומסוגלים לקבל ולהכיל, דעות שונות ואף הפוכות.

אשמח לשמוע תגובות