בפרשת השבוע מסופר על אברהם אבינו, זקן בן 99 שנה, ביום השלישי למילה, והוא חלוש וכאוב. ״והוא יושב פתח האוהל כחום היום״....

מסביר רש״י שאלוקים הוציא חמה מנרתיקה כדי למנוע מאנשים לצאת לדרך, וכך לא יצטרך אברהם לטרוח במצוות הכנסת אורחים כדרכו.

ובינתיים, אלוקים בא לאוהל אברהם לבקר את החולה, והוא נוכח לדעת שאברהם שרוי בצער גדול היות ואין לו אורחים להכניס לביתו, ולכן מזמן לו אלוקים שלושה מלאכים בדמות אנשים כדי שיוכל אברהם להכניסם ולארחם אצלו.

וכאשר אברהם רואה מרחוק את שלושת המלאכים קרבים הוא מתנער ומבקש את סליחתו של אלוקים שיאלץ לחכות עד שיסיים אברהם לטפל באורחים.

וכמובן שצריך להבין- וכי נשמע כדבר הזה?

היתכן שאדם זקן וחולה יהיה שרוי בצער כאשר אלוקים בכבודו ובעצמו בא לבקרו? וכי זו אשמתו שאין הבריות משוטטות בדרכים ביום חם ולוהט שכזה?

וגם כאשר מתקרבים שלושת המלאכים, איך עולה בדעתו להעז ולומר לאלוקים להמתין, ולצאת ולעסוק בהכנסת האורחים, הרי זוהי לכאורה חוצפה שאין כמוה וזלזול במלך מלכי המלכים, ומעבר לזה איך הוא היה מסוגל לוותר על ההתגלות האלוקית המיוחדת הזו לטובת מצווה שכל בני ביתו יכלו לבצע בשליחותו?

רבי נתן צבי פינקל המכונה ״הסבא מסלבודקא״ מעיר הערה נוספת העשויה לשפוך אור על השאלות הללו.

הוא מיסב את תשומת ליבנו לכך שהתורה כלל לא מספרת לנו על ההיסטוריה העשירה של אברהם, כפי שברמבם מתוארות מלחמות האמונה שלו עם נמרוד ובני דורו עד שהושלך לכבשן האש לבסוף.

במקום זה מספרת לנו התורה על מעשי החסד שלו לפרטי פרטים, כמבואר בפרשתינו. ולכאורה היה מוטב לספר לנו על מאמציו להחדיר ולהשריש את האמונה באל אחד, ומהי חשיבותם הגדולה של מעשי החסד שלו לעומת פרסום האמונה בעולם?

ואמנם, גם בנביא כתוב-״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״ דהיינו שמעלתו היחודית של אברהם אבינו במידת החסד מאפילה כביכול על כל שאר פעליו, וצריך להבין את פשר הדבר.

ירמיהו הנביא אומר-״כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי״ , זאת אומרת שאלוקים מגלה לנו שכפי שהוא ברא את העולם ״בחן בחסד וברחמים״ כך הוא רוצה שננהג בחיינו בעולם הזה.

אם כן מלחמות האמונה של אברהם אבינו עם כל השפעתן המכרעת על העולם, עדיין אינן התכלית, מפני שהאמונה איננה רק ידיעת האל, אלא גם ההליכה בדרכיו.

וכאשר אברהם מבכר לרוץ לקראת האורחים להם הוא ייחל כל היום, הוא בעצם עבר מהתגלות האלוקים אליו, בה הוא היה פאסיבי בלבד, אל גילוי אקטיבי של האלוקות בעולם.

ולכן התורה מספרת לנו דוקא על האפיזודה הזו באריכות, מפני שהיא ממחישה לנו מהי תכלית האדם המאמין- לא רק ללמוד וללמד אמונה אלא לנהוג הלכה למעשה כמו הבורא, וכפי שהבורא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, כך אברהם שהיה דבוק בבוראו, היה צמא להיטיב, וכאשר נגלו לנגד עיניו שלושת האורחים, הוא רץ להתעסק בלשונות בחרדל ובקמח סולת, מפני שבאותה רמה רוחנית בה הוא היה שרוי בזמן ההתגלות האלוקית באוהלו, איתה הוא יצא לשמש הקופחת ורץ לגמול חסד כדי לגלות בפועל את מידת טובו של הבורא, במעשיו שלו עצמו.

וכפי שכתב רש״י בפרשה הקודמת ״האבות הם מרכבה לשכינה״ כי כל אחד משלושת האבות גילה במידה היחודית לו את כבוד האל בבריאה. ואותו גילוי מעשי הוא תכלית בריאת האדם בעולם הזה, ולא רק ליהנות מזיו השכינה כמלאכי השרת במרום.

ומדגיש הסבא ומבאר שפרסום האמונה בעולם, נבע אף הוא ממידת החסד של אברהם שרצה להיטיב ולהעניק לבני האדם את האמונה והחשיבה הנכונה, וכך כותב רבי אברהם בן הרמבם בספרו היחודי ״המספיק לעובדי ה׳ ״- ״נדיבותו (של אברהם) היתה גם בחכמתו ודתו... כי הוא היה מלמד ומורה לבני האדם את יחוד שם ה׳ ודרכי ה׳ ,ולכך רמזו- אברהם זקן ויושב בישיבה. שהיה מודיע ומפרסם שם ה׳ ברבים וקורא אליו... למען יאיר עיני בני אדם במה שנתאמת אצלו״.

את שלימותו של אברהם במידת החסד נוכל לראות גם בסוף הפרשה בה מסופר שלאחר שחזרו הוא ויצחק בנו מן העקידה בהר המוריה-״וישב אל נעריו ויקומו וילכו יחדו״ אומר רבי שמשון רפאל הירש, נתאר לעצמנו את גודל מעלתם הרוחנית של אברהם ויצחק בשובם מן ההר לאחר מסירות הנפש הגדולה אותה הם גילו בנסיון הקשה הזה, והנה עם כל זאת מספרת לנו התורה שאף על פי כן, זה לא מנע מהם ללכת יחדו חזרה לבאר שבע עם הנערים שכלל לא ידעו מה עבר עליהם בהר.

הרי לנו ציור נוסף של שלימות מידת החסד של אברהם אבינו, שלימות שהפכה אותו לעמוד החסד של העולם כולו. כי אברהם הגיע לאותה שלימות מתוך דביקותו המעשית באמונה ובדרכי האל, ולכן יחד עם רוממות השגותיו הרוחניות הכבירות ללא הפסק של רגע קט, בכל יום ובכל שעה. עם זאת דוקא אותה רמת דביקות הביאה אותו לשלימות מעשית של הטבה גשמית לכל אדם, כשם שאלוקים- ״נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו״. 

רבי שמעון שקאפ מגדולי ראשי הישיבות בליטא לפני מלחמת העולם השניה כתב בהקדמה לספרו-״קדושים תהיו....במצוה זו כלול שורש ומגמת תכלית חיינו שיהיו כל עבודתינו ועמלינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל....אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו...מידת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא. והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ואהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק למצוא את הסגולה המאחדת אותם...וסגולה זו היא שיתאמת אצל האדם איכותו של ה״אני״ שלו, איש גס ושפל כל האני שלו מצומצם רק בחומרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש שהאני שלו מורכב מגוף ונפש. ולמעלה מזה מי שמכניס לאני שלו את בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה האני שלו כולל את כל עם ישראל.

ועוד... ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הם האני שלו, והוא בעצמו רק איבר קטן בתוך הבריאה כולה״.....

ורבי חיים מוואלוזין אמר לבנו רבי יצחק-״האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכחו לעשות״.

בתיאוריות האישיות אנחנו מוצאים התיחסות של הפסיכולוגיה ליחס האדם לסביבתו. אריק אריקסון מהזרם הניאו-פרוידיאני, מסביר שבבגרות המאוחרת לאחר שהאדם יצר לעצמו אינטימיות ולא נותר בודד, אזי מגיע שלב הפוריות בו הוא מעניק לדור הבא ולומד לוותר ולהקדים את טובת ילדיו למשל, על פני טובת עצמו. על האדם להסכים לא רק להוליד ילדים אלא גם להקדיש להם משאבים מעצמו. אדם שיבחר לא לעשות זאת עלול לחוש שיעמום וחוסר סיפוק כללי מחייו.

גם אברהם מאסלו מהזרם ההומאני, מסביר שבראש פירמידת הצרכים של האדם, לאחר שהושגו צרכי הפיסיולוגיה, הבטחון, השייכות וההערכה, מגיע הצורך בהגשמה העצמית.

וכאשר אדם פנוי למלא צורך זה, הוא מפתח קשרים עמוקים ואף מגלה עניין חברתי מפותח, שכולל רצון אלתרואיסטי והזדהות עם צרכי הסביבה.

אנחנו רואים אם כן שמוסכם על החוקרים ששלימות התפתחות האישיות היא כפי שתיאר זאת הרב שקאפ זצ״ל, להצליח לכלול ב״אני״ שלי עוד בריות ועוד נפשות, אך מעבר לעניין החברתי שיש בזה ומעבר לבריאות הנפשית שזה נותן.

נוכחנו לראות ולהבין, שהתורה מגלה לנו שגם השלימות הרוחנית, של האדם המאמין, היא- המעורבות הנפשית והרצון להיטיב בפועל לזולת. וכפי שכתוב בגמרא שתלמיד חכם, כל צרכי העיר מוטלים עליו.

וכפי שמסופר בפרשתינו שלהכין אוכל לשלושה ערבים, זוהי תכלית מעלתו של אברהם הדבוק בבוראו.