תובנה לפרשת כי תבוא (2)

גם בקריאת שמע אנחנו אומרים בכל יום- ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ ודרשו חז״ל- ״לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצות המלך הבאה במכתב) ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצים לקראתה״.

ידועים לנו גם דבריו של הנביא ישעיהו על בני דורו- ״ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״.

המקורות הללו אם כן מתיחסים בשלילה להרגל שנעשה ללא מחשבה והתבוננות, אלא מתוך ביצוע מכני אוטומטי. והסיבה לכך היא מפני שמטרת המצוות אינה מסתכמת בביצוען המעשי בלבד, אלא היא שואפת לכך שקיומן ינבע מפנימיות אישיות האדם, ויעשו מתוך כוונה וחיבור פנימי, וכפי שאומר הפסוק בספר משלי- ״תנה בני ליבך לי״.

ההרגל יכול גם לקשור את האדם למסלול שלילי, הגמרא אומרת- ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה (עבר עליה פעמיים) נעשית לו כהיתר״. זאת אומרת שהעובדה שהוא נכשל בפעם השניה, מקנה לו הרגל שלילי מסויים, והוא כבר לא נרתע מאותה העבירה כפי שנרתע ממנה בעבר.

בספר מסילת ישרים בפרק הזהירות מתאר המחבר את חיי האדם המשועבד להרגליו ללא נסיון לעצור ולשנות אותם- ״והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו... שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם מבלי שישימו לב לראות מה הם, הלהעשות אם להעזב. ואמר עליהם- אין איש ניחם על רעתו... כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. והיינו שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם״...

המסר של- ״בכל יום יהיו בעיניך כחדשים״ , מתאר את הצורך והדרך ליציאה ממעגל הקסמים של ההרגל. באופן טבעי כאשר אנחנו מתרגלים ומתאמנים על מיומנות חדשה כל שהיא, אנחנו מרוכזים מאוד בזמן בביצוע, ועושים זאת שלב אחרי שלב. אולם ככל שהתרגול נמשך, היכולת הביצועית הספציפית עוברת לזכרון הפרוצדורלי שלנו, ואנחנו מסוגלים מכאן ואילך לבצע את הפעולה באופן אוטומטי וכמעט לא מודע, ללא ריכוז מיוחד בכל שלב ושלב שלה.

המעבר הזה מאפשר לנו להיות יעילים, מהירים, וחסכניים במשאבים קוגנטיביים בחיי היום יום. תארו לכם שהייתם נוהגים כיום ברכב, כפי שנהגתם בשיעורי הנהיגה הראשונים שלכם... ברור שכאשר אנחנו מאומנים ורגילים לנהוג ברכב, אנחנו נוהגים מבלי לשים לב לכל פעולה של האצה, שינוי מסלול, הצצה במראות וכדומה.

אם הערנות והזהירות שלנו לא נפגעות, אין בכך כל רע, היות ואין כל אידאל בנהיגה עצמה, וכל מטרתה היא רק לעזור לנו להגיע במהירות ממקום למקום.

אולם ביחס למצוות ועבודת האל, ההסתכלות הפוכה לחלוטין היות והתכלית שלהן היא העשייה עצמה, ומשום כך אומרים לנו הנביאים שאם קיום המצוות נעשה באופן של ״מלומדה״ ואם חיינו מתנהלים כ״סוס שוטף במלחמה״ מתוך הרגל וללא כל התבוננות ומעצורים, אזי אנחנו מפספסים את העיקר, מפני שהעשייה המכנית והאוטומטית איננה מייצגת את אישיותנו ואת ליבנו.

בתפילה למשל, קל מאוד לדקלם את הנוסח הקבוע בלי שום תשומת לב וריכוז, כפי שמסופר בגמרא על אחד החכמים שאמר שהוא מכיר טובה לגופו, שיודע מעצמו להתכופף ולהשתחוות במקום הנכון, כאשר הוא מאבד ריכוז באמצע...

ולכן מביא לנו השולחן ערוך את העצה לשהות ולהתבונן שעה קלה לפני התפילה, על מנת לאפשר להתכונן ולהתרכז בתפילה שנתפלל לאחר מכן. וכמו שנאמר במסכת אבות- ״אל תעשה תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום״ , דהיינו שמהות התפילה היא עמידת האדם בתחינה לפני בוראו, ולכן אם הוא ממלמל את מילות התפילה אך מחשבתו וליבו אינם מרוכזים במה שפיו מוציא, אם כן איזו מן תפילה היא זאת...

ויליאם ג׳יימס אבי הפונקציונליזם ייחס חשיבות רבה להרגלים בחיי האדם, לדבריו ההתנהגות שלנו מורכבת מהרגלים שרכשנו בעבר, והם אמנם תורמים תרומה מכרעת לפרגמטיות של חיינו, מפני שהם מאפשרים לנו לתפקד במגוון מצבים ללא צורך לחשוב מחדש בכל פעם על ההתנהגות המתאימה וההולמת. אולם מצד שני כאשר רכשנו הרגל שלילי ונפסד, אנחנו כבולים אליו וממשיכים לדבוק בו כפי שתיאר ירמיהו הנביא- כסוס שוטף במלחמה, מפני שקשה מאוד לעצור את מהלך החיים ולנסות לשנות את מה שהורגלנו אליו זה מכבר.

הפתרון לבעיה הזו לדבריו הוא אימוץ הרגל חדש שיתפוס את מקום ההרגל הישן והפסול. הוא טוען שעל ידי מאמץ של כשבועיים שלושה, ניתן להתרגל לדבר חדש וכך ניתן לעצב את ההתנהגות והאישיות בעזרת רכישת הרגלים חדשים שינחו אותנו.

אולם בחיי הדת נדרש פתרון אחר ושונה, היות והערך הפרגמטי של הרגלי חייו של האדם המאמין אכן תורם מאוד לביצוע המעשי של המצוות ואורח החיים הדתי, על ידי הפיכת המצוות לחלק אינטגרלי של סדר היום. אבל יחד עם זאת הוא גם יכול לפגום בערך הפנימי שלהם, מפני שהקיום הטכני שנעשה ללא כוונת הלב ומודעות נפשית, מרוקן את המעשה מהתוכן הפנימי שעלינו ליצוק לתוכו, ואז התרומה הפרגמטית הביצועית באה על חשבון החוויה הפנימית הנפשית שנעלמת בזמן הביצוע האוטומטי שאיננו מצריך כמעט קשב וריכוז מצידנו.

ולכן אומרת לנו התורה, לנסות לחוות מחדש בכל יום ובכל פעם את התורה והמצוות למרות שהתרגלנו אליהם זה מכבר, ולקרוא את קריאת שמע בראייה חדשה ובמבט אחר כמו עיתון יומי, ולא כמו ספר שקראנו מספר פעמים.

היכולת להתחדש ולחוות מחדש שומרת על הערנות והרעננות בחיינו. מעגלי החיים של יממה, שבוע, חודש ושנה עוזרים לנו להתחיל התחלות חדשות בחיינו ולהרגיש שהכל מתחיל מחדש. כמו כן גם בהרגלי החיים ובסדר היום שלנו ניתן לנסות להתחיל מחדש ולגלות טעם חדש ועדכני, באותם מעשים שהורגלנו לבצע אותם מאז ילדותנו, וכך למנוע מהם להפוך להרגלים ישנים ומכניים, ולשמר את התוכן הפנימי שאמור להשתקף מתוך הביצוע המעשי.

בצורה כזו אנחנו יוצרים שלמות של תועלת פרגמטית ותוכן פנימי, שמפיקה קיום מושלם מתוך כוונה והתבוננות.

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• תובנה לפרשת אמור נורמות קולקטיביות ואינדיבידואליות
0 26/04/2015

• תובנה לפרשת פנחס מניעים סמויים
0 05/07/2015 | סטודנטירושלמי

מה דעתך על תובנה לפרשת כי תבוא (2) ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל