תובנה לפרשת משפטים.

 

נעשה ונשמע- הכיצד?

 

 

בסוף הפרשה משלימה התורה את תיאור אירועי מתן תורה, וכאן מופיע הפסוק בו הכריזו עם ישראל- ״ויאמרו כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״ .

 

הגמרא במסכת שבת אומרת- ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם- מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר- ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו״ .

דהיינו שההכרזה שהכריז עם ישראל- ׳נעשה ונשמע׳ , יוצאת מגדר היכולת האנושית ומאפיינת את מלאכי השרת.

 

וזאת מפני שבדרך כלל, אדם רוצה לשמוע לפני שהוא מתחייב לעשות, ואילו כאן קיבלו על עצמם עם ישראל את עול התורה והמצוות למרות שעדיין לא ידעו כלל מה נכתב בתורה, ובמה הם מחייבים את עצמם.

 

ומנין באמת היה להם את הכח לומר למשה רבינו- נעשה ונשמע?

 

התשובה מבוארת בדברי הגמרא שאומרת לנו שזוהי דרגת המלאכים, וכמו שמסביר שם המהרש״א (רבי שמואל אליעזר איידליש) ונצטט מעט מדבריו- ״שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת  אחרת כי אם לעשות רצונו יתברך, והוא מוכן כאילו עשה, מה שאין כן האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצר הרע, ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים... אבל ישראל במתן תורה נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחת״....

 

זאת אומרת שבאמירת נעשה ונשמע, עם ישראל הכריז שהוא מתחייב להיות משועבד לחלוטין לאלוקים, ובכך הוא בעצם אמר שלא יהיה שום דבר שיעצור אותו מלקיים ולעשות את כל המצוות. וזוהי דרגת המלאכים שאין להם בעולמם אלא לעשות את שליחות הבורא שהוטלה עליהם, ולכן גם בטרם הם ביצעו את השליחות, היא כביכול כבר התמלאה, היות ואין סיבה בעולם שתעצור בעדם מלמלא אותה.

וכמו שכתב הרמח״ל במסילת ישרים- ״ותראה שהמלאכים השתבחו במידה הזו שנאמר בהם- גבורי כח עושי דברו... ונאמר- והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק... והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של מלאך, אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב״ .

 

אולם, כמובן צריך להבין איך באמת עם ישראל לקח על עצמו סיכון כזה?

הרי אף אדם לא יסכים להתחייב לחוזה שאיננו יודע כלל מה נכתב בו?

 

בפסיכולוגיה החברתית מבחינים בין הערכה עצמית כללית של האדם, לבין תחושת ״חוללות עצמית״ , שהיא הערכת היכולת העצמית שלנו במיומנות ספציפית. 

בדרך כלל אנחנו לוקחים על עצמנו מטלות ואתגרים, שאנחנו חשים שהם נמצאים בטווח החוללות העצמית שלנו ובעקבות כך הם ברי ביצוע.

 

בגישה ההתנהגותית קוגניטיבית מכנים זאת- ״יעילות עצמית״ , דהיינו שגם כאשר ישנה מטרה שנדמה לנו שכדאי להשיג אותה, ראשית כל עלינו לבחון את עצמנו האם נהיה מסוגלים להשיג אותה.

תפיסת היעילות העצמית מבוססת על הצלחות או כשלונות בעבר, אך יכולה גם להיות מושפעת משכנוע מילולי.

 

אם נשים לב, עם ישראל לא הכריז סתם כך- ״נעשה ונשמע״ , קדמו לכך דברי אלוקים שאמר למשה לומר להם- ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ .

בתפילת שחרית אנחנו מזכירים זאת בכל יום- ״בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים״ .

וביאור הדברים נמצא בגמרא שציטטנו מקודם, בה מסופר על רבא שישב שקוע בלימודו, ולא שם לב שאצבעו שותתת דם, אמר לו צדוקי אחד- עם פזיז אתם! שהקדמתם נעשה לנשמע, ואף אתה פזיז, ולא שם לב שתוך כדי עיונך אתה פוצע את עצמך עד זוב דם....

ענה לו רבא- ״התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטענו בדבר שלא נוכל לעמוד בו, שנאמר ״תומת ישרים תנחם״... (מתוך פירוש רש״י)

 

אם כן, יתכן שהמפתח להבנת העניין מונח בדברי הגמרא שציטטנו.

אמנם לא חכם ואף בלתי אפשרי להתחייב לחוזה עלום ולא ידוע, אך עם ישראל בבטחון גמור ובאמונה שלימה קיבל את החזון האלוקי שייעד אותם להיות ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ , והנבואה הזו איפשרה להם להאמין שאכן זה נמצא בטווח היעילות העצמית שלהם.

ולכן הם יכלו להידמות למלאכי השרת ולהכריז על קבלת העול והשליחות, עוד בטרם היא נמסרה להם. מפני שהבטחון באלוקים, שהדבר אפשרי ומעשי, גרמו להם לקבל מאהבה את התפקיד והשליחות שתוטל עליהם, מתוך אהבה ורצון פנימי, כך שלמרות שעדיין לא קיימו מאומה, זה נחשב כאילו השליחות התבצעה, היות ולא צפוי שום עיכוב שיעמוד בדרכם.

 

כל אחד מאיתנו, מפקפק לעיתים ביכולתו לבצע מטלה מסויימת או להשיג יעד כל שהוא, וכאשר יש בסביבה מישהו שמשכנע אותנו שהדבר אפשרי, אנחנו משנים את תפיסת היעילות העצמית וממשיכים בבטחון במשימה.

 

עם ישראל קיבל את דברי ה׳ ממשה רבינו, והסכים בבטחון ובאהבה להיות העם הנבחר, על כל המשתמע מכך, והשיעבוד המוחלט לדורי דורות שנכלל במילים- ״נעשה ונשמע״ זיכה אותם בתהילת נצח השמורה למלאכי השרת, מפני שהם השכילו לנתב את החשיבה והרצון באופן טוטאלי ומוחלט לעבודת הבורא, ועליהם נאמר- ״גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו״ .